הקול שלא עוצם עיניים גם מול הזוועות הקשות ביותר. קול משותף מול כל מי שמנסים להפריד בינינו, קול של מי שלא ויתרו על החיים במקום הזה, גם בתוך ההרס והמלחמה. זה הקול שמסרב להיכנע לייאוש, שמאמין בכוחנו לשנות ולבנות כאן עתיד אחר, של שלום, צדק ושוויון. הרשימה המשותפת היא הקול שלנו.

במדינה פשיסטית כך מגייסים לפעולת טרור: בגלוי, בלי להתחבא או לפעול כמחתרת. הרי ממי הם צריכים לפחד? ב-27.10 נפעל לשנות את המציאות הזו. ניפגש בקלפיות הערבים יגיעו בהמוניהם

שלוש שנים של הסתה נגד הציבור הערבי, של שיח המתיר את דמם של אזרחים ושל רדיפה שיטתית של כל מי שהתנגד למלחמה והם אלה שמבקשים עכשיו לקבוע שלחה״כ עופר כסיף ולסאמי אבו שחאדה אין מקום בבחירות. הפסילה הזו אינה מקרית. היא חלק מניסיון מתמשך להפוך את ההתנגדות למלחמה, לכיבוש ולדיכוי לעמדה שאסור להשמיע, ואת הקול הפוליטי הערבי לקול שנדרש פעם אחר פעם להוכיח את עצם הלגיטימיות שלו. לא משנה מה יחליט בית המשפט, אנחנו נמשיך לסרב להיות חלק ממלחמת הנצח. וכפי שאמר חברי עופר בנאומו: ״חובתי הציבורית איננה לממשלה וסריסיה או להגמוניה השלטת, אלא להבטיח כי בנינו ובנותינו יחיו בצדק ובשלום, ולא יידחקו, במלמול של הכרח ונקם, לתחומם של פשעי מלחמה.״

Congratulations to Elif Eralp and Die Linke on their resounding victory in Berlin’s elections. The Left won on a platform of social justice and public services, and on a message of solidarity. This is the best response to the rising fascist far right and its politics of hate.

טרור מתנחלים, הצבא, הריסות בתים, גירוש קהילות וההשתלטות על האדמות כולם משרתים מטרה אחת: נישול הפלסטינים והעמקת הכיבוש והסיפוח. הדו״ח החשוב של בצלם חושף את התמונות, מי שבוחר לא לראות, לא יוכל לטעון שלא ידע

כולי אמון בחברות ובחברי הרשימה המשותפת. על כולנו מוטלת אחריות גדולה. מול ממשלת הפשיזם, המלחמה, הגזענות והפשיעה, הציבור שלנו זקוק לכוח פוליטי מאוחד, נחוש ואיתן. בהצלחה לרשימה המשותפת. האחריות גדולה, וכך גם התקווה.

בתקופת מלחמת ההשמדה בעזה גויסו גם הכלים הפרלמנטריים, ובראשם ועדת האתיקה, כדי להעניש, להשתיק ואף לנסות להדיח חברי כנסת בשל עמדותיהם הפוליטיות; הוגבל חופש התנועה כתוצאה מהאיומים האישיים עלינו. כמו כן היה ניסיון מתמשך להפוך את הרדיפה הפוליטית לכלי שלטוני לגיטימי. את הדברים אמרתי אתמול בכנס “לשלם בקריירה או לשתוק”, בהזמנת עדאלה, רופאים לזכויות אדם והאקדמיה לשוויון, שעסק במחיר האישי והמקצועי שמשלמים מי שסירבו ומסרבים לשתוק לנוכח המלחמה, ההסתה והרדיפה הפוליטית. שיתפתי בכנות שגם ברגעים שבהם הייתי נתונה בעצמי לרדיפה פוליטית, התקשיתי לעסוק בכך. איך אפשר למקד את תשומת הלב במה שעובר עלינו כנבחרי ציבור, כאשר במקביל העם שלי בעזה נתון לרצח עם, מול מראות בלתי נתפסים של הרס והרג, ילדים מורעבים, נשים הקוברות את משפחותיהן, ותחת טרור המתנחלים וההסלמה הפשיסטית בגדה המערבית. ובמקביל לכל אלה, מתנהלת גם רדיפה שיטתית נגד החברה הערבית בישראל: סטודנטים שהושעו מהלימודים, עובדים שפוטרו, רופאות ורופאים, עורכות ועורכי דין, אמנים ואנשי חינוך שמצאו את עצמם מאוימים על חירותם, על פרנסתם ועל עתידם, רק משום שהשמיעו קול אנושי ופוליטי נגד ההרג והחורבן. אין מדובר במקרים נקודתיים, אלא במדיניות שמטרתה לייצר פחד ולהטמיע משוואה מסוכנת: לשלם בקריירה או לשתוק. זו מתקפה על חופש הביטוי, על חופש המחשבה ועל עצם הזכות להביע עמדה פוליטית. לא נקבל את המשוואה הזו. נמשיך לעמוד לצד כל מי שנרדף בשל עמדותיו, להיאבק נגד ההשתקה וההפחדה, ולהגן על זכותם של בני ובנות החברה שלנו לחיות, לעבוד, ללמוד ולהשמיע את קולם ללא פחד וללא רדיפה.

This is happening right now!

חזרתי עכשיו מההפגנה בחיפה נגד פוגרום המתנחלים המתגלגל בגדה המערבית, בחסות צבא הכיבוש. במקביל הפגינו חברות וחברים גם בתל אביב. הגיע הזמן להתקומם מול מדיניות הדמים, הטרנספר והטיהור האתני. הנכונות של רוב הציבור בישראל לאמץ את הנרטיב של המתנחלים, ולהעלים עין מהפשעים המתבצעים מדי יום נגד הפלסטינים, היא חרפה מוסרית. זו בגידה מתמשכת בערכי השלום, הצדק ובאפשרות לעתיד של שוויון וסיום הכיבוש.

העולם לא יכול להמשיך לעמוד מנגד בזמן שעמנו נטבח בגדה. הצבת כוח הגנה בינלאומי להגנת האזרחים הפלסטינים היא כעת צורך דחוף ומציל חיים. ההסלמה בימים האחרונים, התקפות על כפרים, שריפת בתים ורכוש ורצח ארבעת תושבי הכפר א-תל בגיבוי הצבא - נראית כהכנה למהלכים רחבים יותר של הרג, חורבן וגירוש. הפשיסטים מבינים שזמנם בשלטון הולך ואוזל, וממהרים לממש את תוכניותיהם הקולוניאליות. מול טרור המתנחלים והפשעים הללו לא נשתוק. נשמיע את קולנו ונצא להפגין היום בתל אביב ובחיפה.

כמעט 12 שנים בכנסת מגיעות לסיומן, אבל המאבק לצדק, לשוויון, לשלום ולדמוקרטיה לא מסתיים כאן. בריאיון מיוחד ל״זו הדרך״ אני מסכמת את השנים בכנסת, את ההישגים, את האכזבות, את המאבקים שניהלנו וגם את הדרך שממשיכה מכאן. ״אני לא פורשת מהמאבק.״ מוזמנים ומוזמנות לקרוא את הריאיון המלא: zoha.org.il/146736/

11 וחצי שנים בכנסת מגיעות השבוע לסיומן. זו הייתה זכות גדולה להיות הקול של מי שניסו להשתיק, לעמוד לצד מי שנאבקו על צדק, שוויון וחירות, ולא לוותר גם ברגעים הקשים ביותר. תודה על האמון, על השותפות ועל הכוח שנתתם לי לאורך כל הדרך. ואם עוד לא צפיתם עד הסוף - חכו גם למילות התודה. הן נכתבו מכל הלב.

Dr. Hussam Abu Safiya must not become another victim of a prison system built on abuse, impunity, and revenge. In a letter I sent, I demanded that Israel’s Attorney General and the President of the Supreme Court immediately fulfill their legal duty: enter the prison, meet Dr. Abu Safiya without the presence of prison authorities, inspect the conditions of his detention, and ensure he receives an independent medical examination. They bear both a legal and a moral responsibility to act now. If they fail to do so, they cannot evade responsibility should Dr. Abu Safiya’s life be lost.

הציטוטים של ד"ר חוסאם אבו ספייה, מנהל ביה"ח כמאל עדואן המוחזק בבידוד, מטלטלים: "הביאו אותי לפה כדי להרוג אותי", "ייתכן שזה הביקור האחרון לפני שיהרגו אותי". כשקראתי את הדברים, נזכרתי מיד בתשובה שקיבלתי לשאילתה שהגשתי בזמנו. השר בן גביר הבהיר בה בכתב כי לשיטתו יש להחיל עונש מוות, וכל עוד הדבר אינו אפשרי - אגף רקפת, הנמצא מתחת לאדמה, הוא "האגף הראוי לכליאה". על רקע הדברים האלה, דבריו של ד"ר אבו ספייה כבר אינם נשמעים כחשש בעלמא. כשהשר הממונה מגדיר תנאי כליאה כאלה כ"ראויים", לנוכח הדיווחים המתמשכים על אלימות קשה כלפי עצורים, אי אפשר להתעלם מהסכנה הממשית לחייו. זו רוח המפקד, והיא מחייבת התערבות מיידית.

“This is the last time you will see me. They brought me here to kill me. I don’t see myself leaving here alive.”~ These are the last reported words of Dr. Hussam Abu Safiya. If these words do not compel the international community to act, what will? Every government that claims to stand for human rights, every international institution, and every medical body has a duty to intervene before another crime is committed under the cover of silence. Don’t let Dr. Hussam Abu Safiya become another number in the horrifying statistics of lives lost to impunity.

ההשתוללות של השר הפשיסט נגד המואזין היא הרבה מעבר לפופוליזם זול או להסתה לצורכי בחירות. היא משקפת בהלה מהתזכורת היומית לאמת שאי אפשר למחוק: שבארץ הזו יש עם ששורשיו נטועים בה, ושקול המואזין נשמע בשמיה עוד לפני קום המדינה, והוא ימשיך להישמע למרות כל ניסיונות המחיקה וההשתקה.

ככל הנראה זהו החוק האחרון שאעביר בכנסת, ואני נרגשת להקדיש אותו לנפגעות ונפגעי עבירות מין שנאלצו לשאת את כאב השתיקה שנים ארוכות. ​הלילה, הצעת החוק שיזמתי להארכת תקופת ההתיישנות בעבירות מין בקטינים עברה סופית ונכנסה לספר החוקים. החוק הזה מעניק לנפגעים את הזמן להילחם על הצדק שלהם, מתוך הבנה עמוקה שטראומה אינה פועלת לפי לוח שנה, ושאסור לנו להעניק מחסה לפושעים על חשבון הזמן הדרוש לקורבנות לעבד את הכאב. המאבק לא תם, ואני מייחלת ליום שבו נבטל את ההתיישנות בעבירות האלה כליל. אבל הלילה עשינו צעד משמעותי של צדק ואמת עבור הילדים של כולנו.

צבי סוכות וחינוך זה כמו בן גביר וביטחון לאומי - זה יכול היה להיות מצחיק, אם זה לא היה כל כך מסוכן. אום אל-פחם, בדיוק כמו טובא זנגרייה, תעמוד איתנה מול הגזענות שלכם. את השיעור האמיתי בדמוקרטיה ובהתנגדות לכהניזם תקבלו מאיתנו ברחובות ובקלפיות בבחירות הקרובות.

במוסמוס הבוקר לא ראינו אכיפת חוק. ראינו מפגן כוח ברוטלי של משטרת בן גביר. מסוקים, מאות שוטרים, חסימות כבישים ואלימות נגד תושבים, נשים וילדים – כדי להרוס בית שבו מתגוררות שתי משפחות, אף שהבית קיבל את האישורים הנדרשים לאורך השנים. כבוד והערכה לתושבי מוסמוס שהתייצבו לצד המשפחה. מול מדיניות של הריסות, הפחדה וענישה קולקטיבית, הם הוכיחו שהמאבק על הבית ועל הזכות לחיות בכבוד לא יישבר.