Bar Yakoby

התיישבתי לקרא את הכתבה החשובה על קבוצת אלופים ובכירים לשעבר בצה"ל, בשב"כ ובמוסד שהקימו התארגנות של נוכחות מגינה בשטחים. כבר בתחילתה עם קריאת המשפט של האלוף לשעבר איל בן ראובן: "אנחנו לא באים עם רובים, אלא עם ערכים", דמעות ירדו מעצמן. הייתי כמה פעמים בנוכחות מגינה, זוועה מה שקורה בחסות המדינה והממשלה היוצאת, במימון מדינתי נעשים פשעים, עבריינות שמקבלת חסות, שלא רק משפיעים על שינוי פני הצבא, אלא על שינוי פני המדינה. לדמיין את מי שעמדו על ערכי הצבא, על רוח צה"ל וטוהר הנשק, מגיעים לנוכחות מגינה, לנסות לשמור שלא יעשו עוולות, אבל בעצם מנסים לשמור עלינו, על מה שחרטנו על דגלינו להיות - מבהיר הכל. אנשים שהקדישו כל חייהם לביטחון ישראל, להגנה על המדינה, עושים זאת לא פחות עכשיו בנוכחות מגינה. בחלק בכתבה על הכפר דומא, שם הוזכר הרצח של בני משפחת דוואבשה, על ידי המחבל עמירם בן אוליאל, הוזכר שם הסנגור - האיש וסיכת חבל התליה כסמל לחורבן, איתמר בן גביר. ציר זמן כה מואץ של תהליכים שלא העזנו לדמיין כמה קשים ואסוניים הם עוד יהיו. המבט אצל הקבוצה הזאת מאד מפוכח, מדובר באנשים מפוכחים, יש בהם פסימיות ויש בהם תקווה, אבל בעיקר, יש בהם התבוננות חדה ובהירה על המציאות ועל ישראל. הכתבה לא רק על פשעים וטרור מתנחלי יהודי, זאת כתבה על מוסר אנושי ויהודי, על כבוד האדם, על רוח צה"ל שיש להשיב, וישראל שצריכה לחזור לעצמה ולהבנות מחדש. הלוואי וכל נער, נערה וכל הורה יקראו את הכתבה הזאת. בזמן שהתקשורת מקטינה, מעלימה, ממעטת בעיסוק באחת התופעות הכי קשות, שמתחוללות בחסות המדינה - אנשי הנוכחות המגינה כולם, מתעקשים לא לעמוד מנגד. תודה.