רפורמת הנגד
בשבוע הבא יחלו בכנסת מהלכי חקיקה אינטנסיביים לביטול חוקים המזוהים עם המהפכה המשפטית. בין היתר, יועלו תיקונים מבטלים לשיטת בחירת השופטים החדשה, חוק היועמ״שית, חוק מח״ש, חוק הנבצרות ועוד. מה שצפוי לנו עוד הוא צונאמי של טיעוני וואטאבוטיזם מעגליים:
תומכי הרפורמה יטענו שמהלכי החקיקה הקרובים הולכים להיות דורסניים וחפוזים באופן שיגרום לרפורמה המקורית להיראות כמופת של זהירות פרלמנטרית, וכי מי שיצאו לרחובות בטענה שתיקונים חוקתיים עושים רק בהסכמה רחבה, מתגלים בצביעותם. ״מה שלנו לקח 68 ח״כ, ארבע ושנים ואלפי שעות דיונים, גוש השינוי יעשה בחודש ועם 48 ח״כים״, הם יטענו.
מתנגדי המהפכה ישיבו שהשבת המצב לקדמותו שונה מהותית מחקיקה חדשה, וכי אם החריגה נעשתה ברוב פרלמנטרי רגיל אין זה מתקבל על הדעת לדרוש שהתיקון לאחור יהיה כפוף לסטנדרט מחמיר יותר.
שרשור קצר עם כמה מחשבות שלי על מה שצפוי לנו >>
5/6 תיקון הבזק הכי לא רצוי בעיניי הוא תיקון חוק הנבצרות. זה נכון שיש בעיה בהסדר שחוקקה הכנסת הקודמת, אבל היא טכנית בעיקרה. מי שרוצה לבטל את ההסדר במקום לערוך את התיקון הטכני הנדרש, יחזיר אותנו למצב של עמימות חוקתית, במסגרתה חלק מהפרשנים טוען (ושוגה לטעמי), כי קיימת אפשרות טכנית שהייעוץ המשפטי לממשלה יוכל להכריז על נבצרות ראש הממשלה. אלא שמצב שבו יש חלקים בציבור שמאמינים שהיועמ״שית רשאית ומסוגלת ״לפתור״ את אירוע נתניהו על ידי הוצאתו לנבצרות הוא מצב חוקתי שברירי ומסוכן שעדיף לא לחזור אליו. זה גורם שתורם לחוסר היציבות של המערכת החוקתית בישראל. >
1
1
431
6/6 לא נוכל לחמוק מהצורך ברפורמה חוקתית אמיתית, מורכבת וקשה. למרות שהרפורמה של הממשלה הקודמת נוהלה כמהלך חוקתי פופוליסטי ושגוי לכל אורכו (בעיניי), היא נשענת בחלקה לפחות על בעיות אמיתיות במערכת החוקתית, בעיות שצריכות לקבל מענה לטובת מי שרוצה לראות בישראל דמוקרטיה חוקתית ליברלית. מהלך בזק שכל תכליתו היא לחזור להסדרים המקוריים לא יפתור את הבעיה; סביר יותר שהוא יחריף אותה.
קראו הכול 👇
מידע חשוב לכל מי שינסה לפלרטט מחר עם הרעיון של אי קבלת התוצאות. היו אחראים, כבדו את התהליך הדמוקרטי.
1/5 אחד הנכסים החשובים של הדמוקרטיה הישראלית הוא היכולת להכריע מחלוקות פוליטיות עמוקות באמצעות בחירות חופשיות והוגנות. דווקא בתקופה שבה האמון בין המחנות נמוך כל כך, חשוב שנדע לשמור על העקרון הדמוקרטי היסודי של תחרות פוליטית וחילופי שלטון בדרכי שלום. >>>
4
298
בשבוע האחרון חזר לחיינו הרעיון של ״חוק הנאשם״ (ח״כ עם כתב אישום לא יוכל להרכיב ממשלה) שאמור להיות לדעת חלקים ממחנה השינוי מעין ׳קלף מנצח׳ נגד נתניהו. יש ארבעה דברים שחשוב להבין על החוק הזה:
1. פוליטית, סיכוי קטן מאוד שהוא יעבור קואליציה שנמתחת מיאיר גולן עד לנפתלי בנט, זכרו - נדרשים 61 אצבעות להעברתו.
2. משפטית, זה מקרה פשוט של שימוש לרעה בסמכות המכוננת, וסיכוי קטן שיעבור בג״ץ (גם שופטים שמרנים שלא מאמינים בסמכות לפסול חקיקת יסוד יוכלו לקבוע שהחוק יחול בתחולה נדחית – כלומר, לא על נתניהו).
3. חוקתית, זה כמעט חסר משמעות. במבנה החוקתי השורר בישראל, נתניהו יוכל להתמודד לכנסת הבאה ואם יזכה ברוב ירתום אותו לביטול מיידי של החוק ולהקמת ממשלה.
4. ציבורית, קשה להפריז בגלי ההדף שפעולה כזו תיצור בגוש נתניהו. דחייה מוחלטת של תוקף החוק וסכנה לאלימות פוליטית הן לא תרחיש מופרך (לא מצדיק וכו׳).
את החשבון הסופי על כדאיות החוק אשאיר לכם לעשות.
כמעט כל משפטן שמכיר את פסיקת ביהמ״ש העליון בסוגיית פסילת רשימות ומעמדים ידע השבוע להגיד שהפסילה (דה-פקטו) של סאמי אבו-שחאדה לא הייתה אמורה לקרות. ההצהרה וחצי שלו, חמורה ככל שתהיה, לא מוליכה, לפי הרף המחמיר שנוהג בדין הישראלי לפסילה.
אז למה זה בכל זאת קרה?
אני חושב שהתשובה טמונה בהיבט הרחב יותר של מה שקרה למוסדות שהיו אמורים להגן על זכות ההתמודדות שלו: הם נחלשו מדי מכדי להגן עליו.
כדי להבין זאת, צריך להבין את פועלם של מוסדות שלטון החוק במונחים של הון פוליטי וסוציולוגי. מוסד ייעוצי או שיפוטי אינו פועל בחלל ריק; כוחו נשען על "חשבון בנק" של אמון ציבורי ולגיטימציה – הקרדיט המאפשר לו לקבל החלטות לא פופולריות מתוך הנחה שהציבור יקבל אותן גם אם אינו מסכים עימן. מה שלפעמים נשכח אצלנו הוא שהון פוליטי הוא משאב מוגבל ומתכלה. בכל פעם שביהמ״ש או היועמ"שית מקבלים החלטה המחוללת סערה ציבורית ואינה נטועה ברגליים משפטיות חזקות, הם פודים חלק מההון הזה.
בשנים האחרונות עשו היועמ״שית וביהמ״ש שימוש נרחב – יש שיאמרו בזבזני – בהון הפוליטי שלהם כדי לבלום את מהלכי הממשלה בתחומי המשפט. התוצאה הייתה שחיקה עמוקה באמון הציבור.
להערכתי, במציאות שנוצרה בה מפלגות משמאל ומימין גם יחד תמכו בפסילת המועמד, ובאווירה הציבורית הטעונה, התגבשה בייעוץ המשפטי לממשלה הבנה (אפילו בלתי מודעת) שהגנה על אבו-שחאדה תדרוש ״מחיר עתק״ מחשבון הבנק המרוקן ממילא שלהם.
המחיר הציבורי והפוליטי של הגנה על זכותו פשוט נתפס כגבוה מדי ביחס להישג, והיועמ״שית העדיפה לשמור את הקרדיט שעוד נותר לה לקרבות קיומיים אחרים. מרגע שהיועמ״שית בחרה לצדד בפסילה, היא העלתה עוד יותר את המחיר שהיה נאלץ ביהמ״ש לשלם אם היה בוחר לאשר את מועמדותו של שחאדה, וגם הוא עשה את החשבון והגיע לתוצאה דומה.
התבטאתי ציבורית בעבר שמאבק משפטי המנוהל ״על כל שעל״, ללא נסיגות טקטיות וללא חתירה להסכמות היכן שניתן, יגבה בסופו של דבר מחיר כבד דווקא ברגעים הקריטיים שבהם באמת נזדקק למוסדות חזקים. מוסד המאבד את אמון הציבור הופך, בסופו של יום, למוסד מוחלש.
אני מקווה מאוד שמקרה אבו-שחאדה אינו הסנונית הראשונה המבשרת מגמה זו. זוהי קריאת אזהרה והזדמנות דחופה לעריכת "ספירת מלאי" של עוצמת מוסדות שלטון החוק, מתוך הבנה שעליהם לנקוט צעדים אקטיביים לשיקום אמון הציבור – לפני שההון הפוליטי שלהם יאזל לחלוטין.
I approve this message
פיד מינויים (שלא בענייני השעה): ממליץ בחום על חוות הדעת הזו של חוקרות מכון 'תכלית' המנתחות את הבעיות ב'הצעת חוק המינויים' של הממשלה.
tachlith.org.il/bills-concer…
2
675
ברגעים אלה עבר בכנסת בקריאה ראשונה חוק יסוד: לימוד תורה.
קטונתי מלהבין מה חושבים יוזמי החוק שיצליחו להשיג באמצעותו, אבל הנה מה שבאמת יקרה אם הוא יעבור:
ברמה האופרטיבית- כלום. ככל שסעיף 2 מבקש לייצר איזשהו שוויון בזכותו להטבות של תלמיד ישיבה להטבות של משרתים, זה לא יקרה. הניסוח מספיק עמום וסתום כך שלא יידרש לשופטים ויועמשים שום מאמץ פרשני כדי לקבוע שאין בהוראה הזו שום חובה מהותית על המדינה להעניק הטבות לתלמידים.
ברמה הערכית - פגיעה קשה במעמד הלאומי של ערך לימוד התורה. וזה בעיניי הסיפור העצוב. סעיף 1 לחוק הקובע כי ״לימוד התורה הוא ערך יסוד במורשת העם היהודי״ היה מאז ומתמיד בלב הקונצנזוס הישראלי. כערך תרבותי וחברתי - הוא לא הפריע לאיש וקשור בקשר אדוק למסורת שלנו. אלא שההצמדה שלו לחוק יסוד שנועד להכשיר שחיתות מוסרית (השתמטות) תוביל כמעט מחצית מחברי הכנסת להצביע נגדו. ואם הסיפור נשמע לכם מוכר, אז נכון - זה בדיוק היה גורלו של חוק הלאום, שלקח אוסף של ערכי יסוד לאומיים שזכו לתמיכה רחבה והביאו מחצית מהעם להתנכר אליהם בגלל הצורה שבה נחקק.
ולבסוף - ברמה החוקתית - ביזוי הכנסת. החוק יהיה דוגמה נוספת לכך שהכנסת פשוט לא מבינה לשם מה הוקנתה לה הסמכות לכונן חוקה. ערב בחירות, ללא שום תהליך חוקתי אמיתי, כחישוב אלקטורלי נטו, מחוקקים פרק בחוקה הישראלית.
לסיכום - חילול הקודש היהודי וחילול הקודש הדמוקרטי.
לפני שבוע פרסמתי כאן רשימה שנכתבה לפי הדיון בבג״ץ על שינוי הוועדה לבחירת שופטים. ברשימה הסברתי שהחוק החדש הוא תיקון רע ומסוכן ובאותה נשימה הצעתי כי לא נכון שבג״ץ יפסול אותו.
אחרי הדיון השבוע, נדמה שהאפשרות שביהמ״ש יפסול את התיקון היא כמעט ודאית, ויש לשער שזה יקרה בקרוב וברוב משמעותי.
בצד הליברלי רבים יקבלו זאת בהקלה. בצד התומך בממשלה רבים יראו בכך אישוש לטענה שלהם שביהמ״ש הוא גוף אנטי דמוקרטי שאיבד כל רסן. השרשור הזה ינסה ללכת לכיוון אחר ולשקף כמה תובנות מהדיון שינסו להביט אל התמונה הרחבה. בניגוד להרגלי, הפעם - אין לי אופטימיות להציע. אבל אם הדברים ייצרו קצת מחשבה שיוצאת מקווי תיבות התהודה – דיינו.
אתחיל עם כמה הערות על הדיון עצמו ולאחר מכן אפנה ליום שאחרי. >>
6. היום שאחרי. אם וכאשר ביהמ״ש יפסול את התיקון, השאלה החשובה לא תהיה רק מה ייכתב בפסק הדין. השאלה תהיה מה יקרה למחרת.
ייתכן שנראה תגובות מוסדיות חריפות מצד הכנסת או הממשלה: הצהרות על אי-קבלת פסק הדין, עיכוב או החרמה של הליכי מינוי שופטים, או ניסיון לקדם צעדי נגד נוספים. ייתכן שחלק מהתגובות ייבלעו בתוך הדינמיקה הפוליטית אם יתרחש מהפך שלטוני, אבל הזרעים של העלבון והכעס שנזרעים כאן לא ילכו לשום מקום. זכרו את תקדים ההתנתקות.
הפרדוקס הוא שפסק דין שמטרתו להגן על ביהמ״ש מפני פוליטיזציה עלול לחזק, בקרב ציבור רחב, את התפיסה שביהמ״ש עצמו הפך מזוהה עם צד אחד במפה הפוליטית. >>
7. עתיד ישראל כדמוקרטיה ליברלית. פסקי דין חשובים יכולים לסייע לדמוקרטיה הליברלית. הם יכולים לבלום מהלכים מסוכנים, לקנות זמן, ולהציב גבולות לשלטון. אבל הם אינם יכולים לבדם.
על עתידה של ישראל מתנהל כיום מאבק עמוק. זה אינו מאבק בין ימין לשמאל, וגם לא בין שמרנים לליברלים. זהו מאבק בין תפיסות יסוד ביחס למדינה: בין מי שמוכנים, בשם מחלוקות פוליטיות וזהותיות, להשלים עם פגיעה מתמשכת בטוהר המידות, בשלטון החוק, בביטחון האישי, בזכויות הפרט וביסודות הממלכתיות; לבין מי שמבקשים לקיים כאן מדינה מתוקנת, הנשענת על המורשת היהודית והדמוקרטית-ליברלית שלה.
זה אינו מאבק משפטי בעיקרו. זהו מאבק פוליטי, חברתי וחינוכי. הוא יוכרע ביכולת של מי שמאמינים במדינה מתוקנת לרתום אליהם ציבורים רחבים; לדבר גם עם מי שאינם חושבים כמותם; ולהחזיר הביתה אנשים רבים שהקיטוב, הפחד וחוסר האמון גרמו להם להאמין שאין עוד חלופה ממשית אלא לקבל את פירוק הנורמות.
המאבק הזה יצריך דיאלוג חברתי ופוליטי עמוק, כזה שיוכל להוביל את ישראל לשיווי משקל חוקתי חדש – יציב, מוסכם ורחב יותר מזה שיש לנו היום.
דומני שפסק הדין הצפוי לא יסייע למאבק הזה, ולא יקדם את התהליך החוקתי שעלינו לעבור. הלוואי שאני טועה.
7
5
452







