אלי ביתאן

וכאשר יענו אותנו, כן נרבה וכן נפרוץ.

ועכשיו, חגיגות יום הבוחר של מנדי-ביתאן ב"כאן מורשת" ממצלמות האולפן

שותפים ושותפות יקרים שלי, מי שמאמין שאפשר לחיות בשלום בין שני העמים ובשוויון בין כל האזרחים, הוא לא הזוי. להפך, זה הדבר הכי טריוויאלי שיש. אבל במציאות שלנו, מי שמאמין בכך הוא אמיץ. ולכן, צריך אומץ גם כדי להצביע למשותפת אני עדיין זוכר את היום שבו החלטנו להקים את הכוח הפוליטי הזה, ואת יום הבחירות ב-2015, לפני יותר מעשור, שבו זכתה הרשימה המשותפת ב-13 מנדטים. בספטמבר 2019 קיבלנו שוב 13 מנדטים, ובמרץ 2020 הגענו להישג היסטורי של 15 מנדטים. לאורך כל השנים האלה הרגשתי גאווה עצומה. גאווה לייצג את עמי, את הציבור שלנו, את האנשים בערים ובכפרים, ואת כל מי שנאבקים על חיים בכבוד, על צדק ועל שוויון. אבל לצד הגאווה הזאת, הייתה לי זכות נוספת, יקרה לא פחות: לייצג גם את הציבור היהודי הדמוקרטי. אנשים אמיצים ויקרים, שבחרו פעם אחר פעם לא להיכנע לייאוש, לגזענות ולעליונות, אלא להאמין שאפשר להיאבק יחד למען חברה צודקת ושוויונית יותר. מול הגזענות ותפיסת העליונות, מול הפשיעה המאורגנת וההפקרה, מול ההשמדה בעזה, מול הכיבוש הארור ומול מלחמת הנצח, אנחנו חייבים להציע אפשרות אחרת. והרשימה המשותפת היא היחידה שמציעה אלטרנטיבה אמיתית: אלטרנטיבה של שלום ושל שוויון. אני יודע שרבים ורבות מכם מסכימים עם הערכים האלה במאה אחוז, מזדהים איתנו, תומכים בנו ומאמינים, בדיוק כמונו, שחייבים לשנות את המציאות הארורה הזאת. אבל היום אני מבקש מכם לעשות עוד צעד אחד: לא רק להסכים, לא רק לתמוך, אלא גם להצביע לרשימה המשותפת. חשוב שהאזרחים הערבים יידעו שהם לא לבד. חשוב שיראו שמאחורי השותפות הזאת עומדים המוני יהודים ויהודיות, שגם הם ינהרו היום לקלפיות ויצביעו לרשימה המשותפת כדי להעיף את הפשיסטים מהשלטון. חשוב שהשותפות הזאת לא תישאר רק רעיון יפה, אלא תהפוך לכוח פוליטי שאי אפשר לעצור ושאי אפשר להתעלם ממנו. זה לא הזוי לדמיין מציאות של שלום ושל שוויון. זה לא הזוי לחלום על מציאות אחרת. וזה ממש לא הזוי להבין שהמאבק שלנו הוא מאבק משותף, ושהעתיד שלנו יהיה משותף גם הוא.

אתמול שקלתי לפרוש מרשימת ״הציבור החרדי״. אתמול עבר עליי אחד הימים המטלטלים בחיי. רכבת הרים של רגשות, בין תקווה גדולה לטרגדיה ולצער עמוק, בין פחד וחשש מקללותיהם של גדולי ישראל לבין תחושת שחרור ושלוות נפש עצומה. אנחנו חרדים. דברי חכמים בנחת נשמעים, אבל יש תקופות שבהן הטונים עולים, הנסיבות משתנות, ופתאום נשמעים איומים והפחדות שלא עוברים בקלות בגרון. דברים איומים ומפחידים, מושגים שגדלנו עליהם ושמפניהם אנחנו חוששים באמת: גיהנום, צרות, כף הקלע, קורח ועדתו, ועוד היד נטויה. אלה לא מילים ריקות מבחינתנו. אנחנו מאמינים בכל לבנו שהעולם הזה אינו אלא פרוזדור לעולם הבא, עולם האמת, עולם הנצח. ולכן, גם כשאנחנו משוכנעים בצדקת דרכנו, הפחד מחלחל פנימה. אתמול בבוקר התעוררנו לבשורה הטרגית והאיומה על פטירתו בתאונה, בדמי ימיו, של הנער עקיבא לייבל, נכדו של מורי ורבי, הגאון רבי דוד לייבל שליט״א, שבברכתו ובעידודו הצטרפתי לרשימת ״הציבור החרדי״. הבשורה טלטלה אותי פעמיים. פעם אחת מעצם האסון הנורא שפקד את משפחתו של אדם הקרוב אליי כל כך, מורי ורבי. ופעם שנייה בגלל העיתוי המצמרר, רגע לפני הבחירות הגורליות המתקיימות היום. האינסטינקט הראשון שלי היה: זה סימן משמיים. לא יכול להיות שזה מקרה. מוטי, אמרתי לעצמי, חשב מסלול מחדש. אז הלכתי לכותל להתפלל. והתפללתי כמו שלא התפללתי זמן רב. מעומק הלב ביקשתי מהקב״ה שייתן לי עצה ותבונה לכלכל את דרכיי, שלא תצא תקלה תחת ידי ושאדע לבחור בדרך הנכונה. רק סיימתי לשטוח את לבי בפני קוני, והטלפון רטט. על המסך הופיע: אבא מחייג אליך. עניתי. אבא שמע על הטרגדיה שפקדה את משפחתו של מורי ורבי, והתקשר מתוך פחד ודאגה עמוקה לגורלי. הוא שיתף אותי באריכות בחששותיו מפני הבאות ושאל אם לא הגיע הזמן לעשות אחורה פנה, לפרוש מהפעילות הפוליטית ולחזור לשגרת העבודה ולחיים שהיו לי קודם. לא ביטלתי את חששותיו. להפך. אמרתי לו שאני שותף להם, ושבדיוק עכשיו אני יוצא מהכותל, אחרי תפילה מעומק הלב. סיפרתי לו שאני מתכוון ללכת לביתו של הרב לייבל, שעות ספורות לאחר שקבר את נכדו, ולשטוח בפניו את הפחדים והלבטים שמעסיקים אותי. וכך עשיתי. אמרתי לרב שאני, כמו רבים אחרים, חושש באמת מפני קללות, חרמות ונידויים. שאנחנו לא רוצים להמרות את פיהם של גדולי ישראל שליט״א, ושגם אם אנחנו מאמינים בכל לבנו בדרך שבחרנו, הפחד מפני הדברים שנאמרים עלינו אינו מרפה. הרב היה קשוב. הוא שמע את הפחד הקמאי הזה, שחרוט עמוק בנשמותינו. כשעלה החשש מפני הגיהנום, הבהיר כי כשם שרבי נחמן הבטיח לחלץ את מאמיניו מן הגיהנום בפאותיהם, כך הוא יעשה. ומה באשר לשאר הקללות והאיומים? כאן השיב במילים שלא אשכח: ״עליי קללתך בני״. אותן מילים שבהן, כפי שמסופר, השיב רבי שמואל אוירבך זצ״ל למי שפנה אליו בחשש, לאחר שגדולי ישראל בתקופתו התבטאו נגדו בחריפות, כינו אותו ״זקן ממרא״ והזהירו בקללות את מי שיעז להצביע לרשימת עץ המיתולוגית. חשוב לי להבהיר: הגר״ד לייבל לא הביע תמיכה במפלגה לאורך כל הדרך, וגם אתמול לא ביקשתי ממנו שיורה לציבור למי להצביע. ״זה לא מתפקידו של רב להורות לציבור מה לעשות בעניינים פוליטיים״, אמר לי. כל אדם רשאי לבחור כמיטב הבנתו ושכלו, לאחר ששקל את הצדדים לכאן ולכאן. אבל את הקללות שמהן חוששים מי שרוצים להצביע זך, הוא מוכן לקבל על עצמו. יצאתי מביתו אדם אחר. הפחד שליווה אותי התחלף בתחושת שחרור עצומה. לא מפני שהפסקתי להאמין במה שגדלתי עליו, אלא דווקא מפני שאני מאמין. לא מפני שוויתרתי על כבודם של גדולי ישראל, אלא מפני שמצאתי את הכוח להמשיך בדרך שאני מאמין שהיא נכונה, בלי לוותר על מי שאני. ובחרתי בחיים. לא פרשתי. והיום אני מצביע זך. 💛 לישועת עם ישראל, ליציאה מאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה. הצביעו איך שתצביעו, הפעם הולכים עם הלב. אנחנו כבר בגן עדן. (בתמונה: עם מורי ורבי שעות לפני קבלת הבשורה הטרגית)