Oded Magger

כדי שאפשר יהיה להבין עד כמה חמור מה שקרה אתמול בואו נפטפט שנייה על איך מדינה מתכננת מבצע. קודם כל, מה לא עושים? לא שולפים, לא זורמים. מבצע כזה הוא אירוע קצה של מערכת עצומה שפעלה במשך שנים בשקט ובמידור שיא. זה מתחיל בזיהוי צורך: מבינים את האיום, מגדירים חלון זמן ומחשבים מחיר של פעולה ובעיקר של אי פעולה. אלה דיונים שמתקיימים בחדרים קטנים עם מעט מאוד אנשים, כי כבר בשלב הזה עצם השאלה הוא סוד. אחר כך מתחילה עבודת המודיעין. לא מדובר פה בסתם מידע אלא במודיעין. ויש הבדל תהומי. מידע זה חומר גלם. מודיעין זה חומר שעבר הצלבה, ספקנות, הפרכה, עיבוד, אימות, פירוק והרכבה מחדש. ויש מאות אנשים שעוסקים בזה כי צריך לנתח שגרות, תשתיות, דפוסים, חריגות, תנועות גדולות או קטנות שמבהירות את הפערים בין מה שהאויב מראה לבין מה שהוא באמת עושה. ואז מגיע שלב האימות. פה, אין ״בערך״ או ״כנראה״. זה מסוכן. עוד איסוף. עוד הצלבה. עוד בדיקה. עוד עיניים. עוד מקור. עוד יכולת. לפעמים צריך להבין שטח כי יש שינויים שלא משנה כמה משוכללות מערכות המעקב, התצפית והאיתור, רק בוטס און דה גראונד זאת הדרך להביא את האקדח המעשן. ואני מקווה שברור מה זה אומר. עכשיו בודקים התכנות. וזה אולי השלב המורכב ביותר כי כאן הרעיון פוגש את המציאות. לא את הפנטזיה. מול אויב. מול אבטחה. מול מרחק. מול זמן. מול תגובת נגד. מול סיכון לחשיפה ובעיקר מול השאלה הכי קשה בכל מבצע מהסוג הזה: מה קורה אם משהו משתבש? בשלב הבא בונים יכולת. לפעמים היא קיימת ובלא מעט מקרים, צריך לפתח במיוחד. זה יכול להיות התאמה של אמצעים או הכשרה. לפעמים שילוב בין מודיעין, טכנולוגיה, אנשים, שותפים, משפט, דיפלומטיה וביטחון מידע. כל רכיב כזה הוא נכס. כל שיטה היא נכס. כל מקור הוא נכס. כל שותף הוא נכס. כל אדם שנחשף למעגל הזה הוא סיכון שצריך לנהל. סיימתם? אחלה. מגיע שלב המידור. יש כאלה שיגדירו אותו כפרנויה אבל מידור הוא ביטוח חיים. מי שלא חייב לדעת, לא יודע. המון שותפים לסוד, שותפים רק לחלק אחד שלו ולא יודעים בכלל על מה עובדים. מי שמכין יכולת, לא יודע בהכרח את היעד ומי שאוסף מודיעין, לא יודע בהכרח לאיזו החלטה הוא ישמש. ככה שומרים על מבצע, על מקורות, על אנשים. וזה מה שחמור במה שקרה אתמול. ערוץ תקשורת בישראל סימן לאיראנים לאן להסתכל. לא צריך סוכנים, לא צריך מודיעין. האיראנים הבינו אתמול מה מעניין את ישראל. ברגע שהם מבינים את זה, הם מתחילים לעבוד ״אחורה״. מי ידע. מי התקרב. מה השתנה. איזה אירוע חריג התרחש. איזה נכס צריך להזיז. איזה נוהל צריך לשנות. איזה אדם צריך לבדוק. באיזה מקור צריך לחשוד. איזה מערך אבטחה צריך להחליף ואיזה שיתוף פעולה צריך לבחון מחדש. וזאת הפגיעה האנושה. לא לפגוע במה שאולי יקרה אלא לסכן את כל מה שנבנה: איסוף, הפללות, מקורות, שיטות, יכולות ושותפים. אלפי אנשים שפעלו בשקט כדי שמדינת ישראל תדע לפני שהיא מחליטה. ואז בא אדם עם מיקרופון ומכוון זרקור הלוגן בדיוק לנקודה שהמערכת עבדה שנים כדי להשאיר בחושך. והשאלה עכשיו היא לא רק מה ריקלין אמר אלא מי נתן לו את זה. מי החליט שאפשר לסחור במידע שהמחיר שלו יכול להיות מקורות, יכולות, שותפויות, חיי אדם ואמון אסטרטגי. במבצעים כאלה יש כלל פשוט: לא רק מה עושים אלא מה יודעים, מה בודקים ולאן מסתכלים. ואדם אחד, שהפך סוד כמוס לאייטם, צווח לעולם: זה מה שמעניין את ישראל. יש לנו אינסוף אויבים מסביבינו. איכשהו אני חושב שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר מוטרדים מאלה שבתוכינו.