אין פריים שמזקק את המציאות בגדה המערבית כמו הפריים הזה בדיר ג'ריר. חיילים, הילדים שלכם, מובלים באמצע הלילה על ידי מתנחל שיוצא לעשות פוגרומים בפלסטינים, בטענה שגנבו לו כבשים שכנראה מלכתחילה נגנבו מפלסטינים. לא החוק מפעיל את הכוח, הכוח מפעיל את החוק. והילדים שלכם, במדים ובנשק, הפכו לזרוע המבצעת שלו.

משרד החוץ החליט להפריך את הטענות שישראל היא מדינה קולוניאליסטית באמצעות קליפ AI שבו מופיעה דמות שהזמרת הבריטית IAMDDB טוענת שזו דמותה שנוכסה לטובת הקליפ ללא ידיעתה או הסכמתה. אין כמו לנכס דמות של אישה שחורה כדי להסביר לעולם שאתם לא קולוניאליסטים.

בזמן שמתנחלים חמושים פרצו לבתים וגנבו מאות כבשים מכפר בדרום הר חברון, חיילים חיפו עליהם בירי חי מתנחלים חמושים על טרקטורונים פשטו הבוקר (שבת) על בתים ודירים בתל מעאין שבמסאפר יטא ולקחו כ-200 כבשים משלוש משפחות • במצלמות האבטחה בכפר העדר מובל ברחוב ב-05:46, ודקה אחר כך נשמע ירי כשתושבים יוצאים מבתיהם • צה״ל: ״שני הצדדים גנבו צאן״ • הסהר האדום: שישה נפגעים, אחד מהם מירי חי הדיווח - עכשיו באתר: ha-makom.co.il/maain-sheep-t… ____________________ תמכו בעיתונות עצמאית: ha-makom.co.il/invest עדכונים בוואטסאפ: ha-makom.co.il/whatsapp בטלגרם: t.me/ha_makom

רציתי לספר לכם שגם אתמול וגם היום הייתי במסיק עם א.נשים כל כך טובים. ופגשנו א.נשים כל כך טובים. משפחות וילדים, הורים, סבים וסבתות, אנשים בגיל של אמא שלי ושל אבא שלי, אם הוא היה חי. אנשים טובים שרק רוצים לחיות. שרוצים להתפרנס בכבוד, לגדל את הילדים שלהם, להזדקן על האדמה שלהם. אנשים שכבר אין להם כוח לכלום, כי אנחנו לוקחים מהם הכול. הכול. הכול. את הנשמה אנחנו לוקחים מהם בעינויים. באיזה עולם בן אדם בן 60 מת מפחד לצאת למסוק שני עצים ממול הבית שלו כי איזה מחבל בן 16 אומר לו לך הביתה? באיזה עולם? איך אתם, אנשי ונשות תקשורת, שותקים מול הטיהור האתני הזה? איך אתם, אנשים שקוראים לעצמם אמנים, אנשי רוח, בעלי פרופילים ציבוריים, אנשים שקוראים לעצמם "אקטיביסטים", איך אתם שותקים? איך אתם ממשיכים לדבר על צדק, על מוסר, על זכויות אדם, על אנושיות, כשמול העיניים שלכם בני אדם נרדפים? איך אתם מצליחים להחזיק בדימוי העצמי המוסרי שלכם בזמן שאתם מסיטים את המבט מהמציאות שהכי מחייבת אתכם להשמיע קול? מה שווה כל התודעה הביקורתית שלכם, כל האמנות, כל המילים הגדולות וכל האקטיביזם, אם ברגע האמת אתם בוחרים בשקט? רציתי לספר לכם על יומיים נפלאים שהיו לי. על האנשים שפגשתי, על החום, על הנדיבות, על ילדה קטנה שלא הפסיקה לחבק אותי והבטיחה לי שאם המתנחלים יבואו היא תגן עליי אז שלא אפחד. אבל איך אני יכולה לספר לכם על יומיים נפלאים, כשמהבוקר אני רואה אנשים מקבלים מכות, אנשים כלואים בבית שלהם, אנשים מבוגרים מוכים עד זוב דם וחיות שנשחטות? השתיקה שלכם מאפשרת לכל זה להימשך. האלימות כבר לא צריכה אפילו להצדיק את עצמה. היא הופכת לסדר הדברים. למשהו שאפשר לדעת עליו, לראות אותו, ואז להמשיך הלאה. אני לא מצליחה להבין איך התרגלנו לזה. איך התרגלנו לראות בני אדם נהרסים מול העיניים שלנו ולא להרגיש שהעולם צריך לעצור. כמה עוד אפשר לקחת מבני אדם עד שנבין שלא נשאר מה לקחת? כמה עוד אפשר לעמוד מנגד ולחשוב שהדבר הזה לא אומר שום דבר עלינו?

ראש עירייה צרפתי נפצע בתקיפת מתנחלים נגד משלחת דיפלומטית בכפר א טייבה בגדה המערבית.

דיווח: שבעה מתנחלים רעולי פנים תקפו היום מוסקים פלסטינים בטייבה, נפת רמאללה, בשטח B. במקום היו דיפלומטים צרפתים (כולל הקונסול לירושלים), בלגים ופולנים. המתנחלים ניפצו חלון רכב של הקונסוליה הבלגית. המתנחלים חסמו פעילים, הקיפו את רכבם ודרשו מהם להזדהות. הפעילים עדכנו בזמן אמת את הצבא שלא הגיע או ענה. תיעוד: @JustHerds

דיווח: התקפת מתנחלים בכפר מאליכ (מצפון מזרח לרמאללה) הסתיימה בשחיטה של כ- 20 ראשי צאן של אחת המשפחות.

התמונות שיוצאות היום מהגדה המערבית, כמו כמעט בכל יום, הן עדות למציאות שבה פוגרומים, לינצ'ים, ירי בפלסטינים, התעללויות, גירוש משפחות מאדמותיהן ושוד יבולים הפכו לשגרה. ובזמן שכל זה מתרחש, יש מי שמפרסמים פסק הלכה של הרב דב ליאור המתיר ליהודים למסוק זיתים מעצים של ערבים. זאת כבר לא רק השחתה מוסרית. זאת היומרה להעניק להשחתה עצמה מעמד של קדושה. לקחת מעשה של גזל, להלביש עליו שפה הלכתית ולהפוך אותו למצווה. להפוך את הדת ממערכת שאמורה להציב גבולות לכוח למנגנון שמעניק לו הצדקה. לא די לציונות הדתית בשליטה על האדמה, על הפרנסה ועל החיים הפלסטיניים. הם מבקשים לשלוט גם במשמעות המוסרית של מעשיהם. לקבוע מי התוקף ומי הקורבן, מי בעל הזכות ומי הפולש. ואם צריך, שולפים תמונה של פלסטינים שלכאורה זורקים אבנים, כאילו אבן אחת יכולה להעניק הכשר לפוגרומים, ללינצ'ים ולמערכת שלמה של נישול. העוול כבר אינו מבקש להסתתר מפני המוסר, אלא לתפוס את מקומו. לא מספיק לגזול מהפלסטינים את אדמתם, את פרנסתם ואת ביטחונם. מבקשים לגזול מהם גם את המעמד המוסרי של קורבן. להפוך את האדם שנעשה בו לינץ' לאשם בלינץ' שנעשה בו, ואת מי שביצע אותו לצדיק. וכשהדת מגויסת כדי להעניק לפוגרום מעמד של מצווה, זאת כבר לא רק קריסה של המוסר. זאת הקמתו של סדר מוסרי הפוך, שבו הפשע הוא הצדק, הקורבן הוא האשם והאכזריות היא הקדושה.

מרים אחמד גאנם היא בת כמעט שלוש. אמא שלה נהרגה מולה, אבא שלה נהרג לפני כמה חודשים, והיא שרדה עם כוויות קשות. המושג ״נזק אגבי״ מבוסס על הבחנה בין המטרה לבין מי שנפגע בדרך להשגתה. אבל כשפוגעים בבני אדם, בבתיהם, במשפחותיהם ובאפשרות שלהם להמשיך להתקיים על אדמתם, אי אפשר לנתק את הפגיעה באדם מן הפגיעה ברצף האנושי, ההיסטורי והלאומי שאליו הוא משתייך. מרים היא הקיום, ההמשכיות, הזיכרון, החיים והשרידות. היא חלק מרצף אנושי, משפחתי ולאומי, שאי אפשר להפריד בין הפגיעה בו לבין הרס התנאים שמאפשרים את קיומו. מרים אינה נזק אגבי. היא אינה תוצאה צדדית של ההרס. היא חלק ממה שההרס הזה מכוון למחוק.

דיווח: צה"ל מנע משיירת מכליות להגיע לקהילה הפלסטינית הנצורה בראס אל־אחמר כוחות צה"ל מנעו היום (חמישי) משיירת מכליות מים, טרקטורים ופעילים להגיע לקהילת ראס אל אחמר שבצפון בקעת הירדן. השיירה, שאורגנה ביוזמת התושבים והחקלאים באזור, יצאה במחאה על המצור המוטל על הקהילה ועל מניעת אספקת מים ומזון לבעלי החיים במשך קרוב לחודש. בקהילה נותרו כ- 47 משפחות, המתפרנסות בעיקר מגידול צאן וחקלאות. לפני מספר שבועות ניתק הצבא את צינורות המים המספקים מים לקהילה, במסגרת העבודות להקמת מכשול "חוט השני". מאז, לטענת התושבים, הצבא מונע כניסת מכליות מים ומשאיות המספקות מזון לבעלי החיים. במסגרת העבודות נחפרו תעלות בעומק של כשלושה מטרים, נחסמו דרכי הגישה ונשאר מעבר אחד הנתון לשליטת הצבא. התושבים נאלצים לעבור מרחקים ארוכים ברגל כדי להשיג מי שתייה ולהעביר אספקה, ובמקביל מתקשים להגיע למוסדות חינוך ולטיפול רפואי. לפי עדויות תושבים, בעלי חיים כבר מתו כתוצאה ממחסור במים ובמזון. מכשול "חוט השני", שצה"ל מציג כפרויקט ביטחוני למניעת הברחות נשק ופיגועים, מתוכנן לאורך כ-22 קילומטרים בצפון בקעת הירדן, מעין שיבלי ועד מחסום תיאסיר. המכשול כולל דרך צבאית, תעלות וסוללות עפר, ועובר ברובו על אדמות פלסטיניות פרטיות. העבודות להקמתו הובילו לפגיעה בבארות מים, בצינורות השקיה, בחממות ובשטחים חקלאיים. לפי נתוני ארגון כרם נבות كرم نابوت , כ- 85% מהשטח שנתפס לצורך הקמת המכשול הוא קרקע פלסטינית בבעלות פרטית. קהילת ראס אל-אחמר מתמודדת בחצי השנה האחרונה עם תקיפות מתנחלים, הריסת תשתיות והגבלות תנועה שהובילו לעקירת משפחות מבתיהן. לפחות שש משפחות עזבו השבוע את הקהילה ועברו לעאטוף הסמוכה, שם הן נתונות גם כן בסכנת גירוש. התושבים טוענים כי הקמת המכשול והמצור המתמשך אינם רק צעדים ביטחוניים, אלא חלק ממדיניות טיהור אתני שנועדה לדחוק אותם מאדמותיהם ולהביא לעקירת הקהילה כולה. 📷 @JVActivists

דיווח: מתנחלים תקפו את החקלאי מוסא אל-שורפה בעיירה ביתא לפני זמן קצר.

אל ג'זירה, ערוץ החדשות שהמשטר החליט שאסור לנו לצפות בו, פרסם היום טקסט על מותו של אורי. אנשים שמעולם לא הכירו אותו, שלא דיברו בשפתו, שלא חלקו איתו לאום, זהות או מציאות חיים, ראו אדם. ראו את הכאב, את החוכמה, את החמלה, את האנושיות שלו. בזמן שממשלות עובדות כל כך קשה כדי לשכנע אותנו שאנחנו לא מסוגלים לראות זה את זה כבני אדם, מתברר כמה מעט צריך כדי להרגיש קרבה. לא צריך להסכים על הכול, לא צריך להשתייך לאותו צד של הגבול, אפילו לא צריך שפה משותפת. צריך רק להישאר בני אדם. איזה קשר אנושי בלתי מתווך נוצר שם, דווקא במקום שמלמדים אותנו לפחד ממנו, לשנוא אותו, לא לראות אותו. כמה זה מתאים לאורי. שגם במותו הוא מצליח לעשות את מה שכל כך חסר לנו בחיים כאן: לחצות את כל הגבולות שהפוליטיקה, הלאומנות והמלחמה הקימו בינינו, ולהזכיר לנו שהאנושיות מעולם לא הייתה זקוקה לאישור של שום משטר. הלוואי ואתה מסתכל על כל זה מלמעלה בצניעות המהממת שלך, הלוואי ואתה רואה כמה אהבה השארת במקום חסר האהבה הזה.

ג'אלוד: המשפחות גורשו מבתיהן, בג״ץ הורה להשיבן - והצבא נסוג מול מתנחלים שהציתו את המבנים שלוש משפחות פלסטיניות מהכפר ג'אלוד, שנאלצו לעזוב את בתיהן בעקבות אלימות מתנחלים, הגישו לבג״ץ בקשה דחופה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, לאחר שהצבא לא הצליח לקיים את החלטתו להשיבן לבתיהן. המשפחות, ובהן משפחת טובאסי, מבקשות להטיל על המדינה קנס של 50 אלף שקל לכל יום נוסף שבו לא תקוים ההחלטה. ב-6 בספטמבר הורה בג״ץ להשיב את המשפחות לבתיהן בתוך 14 ימים, תוך אבטחתן ומתן אפשרות לשקם את הנזקים. אלא שהמועד חלף, וניסיון ההחזרה שנערך בלילה שבין 28 ל-29 בספטמבר הסתיים במתקפה של יותר ממאה מתנחלים, ביידוי אבנים לעבר הכוחות ובפינוי המשפחות פעם נוספת ברכב ממוגן. כחצי שעה לאחר מכן הוצתו מבנים במקום. צה״ל אישר כי בשל האלימות משימת ההחזרה לא הושלמה. בבקשה, שהגיש עו״ד גיאת' נאסר, נטען כי נסיגת הצבא מעניקה למעשה למתנחלים "וטו אלים" על החלטות בג״ץ. העותרים דורשים את החזרתם המיידית לבתים, הגנה שתאפשר להם להישאר בהם בבטחה וקנס יומי עד לקיום ההחלטה.

8אלמה, תינוקת בת ארבעה חודשים שסבלה ממום מולד בריאה ונזקקה לניתוח שלא ניתן לבצע בעזה מתה בזמן שהמתינה לפינוי. אחותה הגדולה מתה קודם לכן מאותו מצב רפואי בגיל שמונה חודשים. במקרה נוסף, תינוקת בת שלושה חודשים עם מום לבבי חמור נזקקה לניתוח דחוף. המקרה הועבר לרופאים לזכויות אדם ב-10 בפברואר. למרות פניות חוזרות, היא לא פונתה ומתה בהמשך אותו חודש. במקביל לפינויים המצומצמים למדינות שלישיות, ישראל ממשיכה למנוע מחולים מעזה גישה לבתי החולים הפלסטיניים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. ב-20 בנובמבר 2025 עתרו רופאים לזכויות אדם, גישה, המוקד להגנת הפרט, האגודה לזכויות האזרח ועדאלה לבג״ץ בדרישה להשיב את הגישה. יותר מ-30 רופאים ישראלים בכירים הצטרפו להליך. ביולי השנה דן בג״ץ בעתירה (19.7), בהרכב השופטים יעל וילנר, יחיאל כשר ואלכס שטיין. השופטים תהו על סירובה הגורף של המדינה לבחון אפילו מקרים פרטניים – ״אין כזה דבר הנחיה כללית עם 0 חריגים״, אמר שטיין – אך נמנעו מלהתערב וקיבלו את עמדת המדינה שהתבססה על חומר ביטחוני שהוצג במעמד צד אחד. ״בשלב הזה, בעת הזו, לא נתערב״. תגובת מתפ״ש: מדובר בטענות מגמתיות וממוחזרות, המהודהדות ומופצות על ידי חמאס. צה״ל, באמצעות מתפ״ש, פעל לאורך המלחמה, וביתר שאת מאז הפסקת האש, להקלת המענה ההומניטרי לרצועת עזה, בהתאם לדין הבינלאומי ולהכנסת הציוד הרפואי הדרוש כחלק מכך. ha-makom.co.il/gaza-phr-repo…

המוות של אורי גולדברג מרגיש גדול יותר מהאובדן של אדם אחד, גדול מידי. אולי מפני שאנחנו חיים בתקופה שבה גם היכולת שלנו לשאת עוד אובדן נשחקה עד דק, ואולי כי אורי היה אחד האנשים שהצליחו לתת מילים למה שרבים מאיתנו מרגישים כבר שנים, אבל מתקשים להסביר אפילו לעצמם. לא פגשתי את אורי מעולם. ובכל זאת, המוות שלו כואב לי כאילו נלקח ממני משהו אישי מאוד. הוא הצליח לנסח את האבסורד, את האכזריות, את הסתירות ואת הטירוף של המקום הזה, בלי לוותר על המורכבות האנושית או לנחם אותנו. בעולם שבו אנשים מתבקשים לבחור בין עמדה פוליטית נחרצת לבין מורכבות, בין ידע לבין רגש, בין כעס לבין חמלה, אורי סירב להפרדות האלה. הוא יכול היה להיות חריף מאוד בלי להיות אטום, כועס בלי לאבד את העדינות, ולראות את המציאות במלוא האכזריות שלה בלי להפוך את האכזריות לשפתו שלו. הוא ענה לכל אחד ואחת מאיתנו ברוך ובעדינות - ובעיקר, הוא הזכיר שאפשר להסתכל על המציאות בלי להסיט את המבט ועדיין להישאר בן אדם. שיש הבדל עצום בין להתפכח מאשליותיו האכזריות של המקום הזה לבין לאבד את היכולת להרגיש כלפיו משהו. יש משהו בלתי נסבל במחשבה שאדם שמצליח להחזיק בשביל אחרים כל כך הרבה מציאות, הולך ונעלם מתוכה בעצמו. שכל עוד הוא כאן אפשר להמשיך להאמין שיש בעולם הזה איזשהו סדר. אבל לא היה סדר. לא במחלה שלו ולא במציאות שסביבנו. ואורי, בדרכו, לא ניסה להסתיר את זה. גם כשהגוף שלו הלך ונחלש, הוא המשיך לעשות את מה שעשה כל חייו: להתבונן, לחשוב, לכתוב, להעמיד את עצמו ואת העולם לבחינה. אדם שהולך ומאבד את השליטה על גופו, אבל מתעקש לשמור על החירות שלו לתאר את מה שקורה לו. יש משהו פוליטי מאוד באבל על אורי אהוב ליבנו. לא מפני שצריך להפוך כל מוות למשל על המדינה, ובוודאי לא כי האובדן הפרטי של משפחתו שייך למישהו אחר. אלא מפני שהאופן שבו אנחנו מתאבלים מגלה משהו על החיים שאנחנו מנהלים. על חברה שבה כל כך הרבה אנשים מחפשים אישור לכך שהם לא איבדו את דעתם, שהדברים שהם רואים אכן מתרחשים, שהזעזוע שלהם עדיין מוצדק. על הבדידות שנוצרת כשמה שפעם היה אמור להיות מובן מאליו נעשה כמעט עמדה חריגה. בתקופה שבה כל כך הרבה דברים סביבנו מאבדים משמעות, אורי היה אחד האנשים שעזרו לי לשמור עליה. לא להאמין שהכול יהיה בסדר, אלא להבין למה כל כך חשוב לא להתרגל לכך ששום דבר אינו בסדר. עכשיו גם הוא איננו. והעולם לא נעשה רק עצוב יותר, אלא גם קצת פחות מובן עבורי. אבל כמו שאורי עשה - כמו באישי גם בפוליטי - אני אהיה שבורה מהמציאות בלי להפסיק להתנגד לה. נוח בשלום צדיק אהוב. @ori_goldberg