הדברים המרגשים שאמר זולי הערב: ״חלקכם מכירים אותי כזולי של אביגיל. אביגיל עידן שבגיל שלוש נחטפה לעזה ושוחרה רק אחרי 51 ימים. ב-7 באוקטובר 2023 התהפך עולמנו. אביגיל, עמליה ומיכאל, ילדיהם של סמדר גיסתי ורועי בעלה, ראו מול עיניהם את ההורים שלהם נרצחים בדם קר. באותן שעות לירון ואני היינו נצורים בממ"ד יחד עם שלושת ילדינו. בשעה 6:44 קיבלנו את השיחה הנוראית מכל ממיכאל: "אמא ואבא מתו. ירו בהם". מסר נורא מפי ילד בן תשע! בחוץ נשמעו יריות, טויוטות וצרחות והיינו עסוקים בלשרוד. המפגש הראשון עם כוח של צה"ל התרחש בשעה 23:30 בלילה. פתחתי את הדלת לקצין צעיר וראיתי על הפנים שלו הלם מוחלט. בחור חסון שרכן אליי ובכה וביקש ממני עשרות פעמים סליחה על שלא הצליחו להגיע מהר יותר. חיבקתי אותו חזק, אמרתי לו שהוא לא אשם ושעליו לחזור לדאוג ללוחמים שלו. הוא לא היה אשם, אבל הוא הרגיש אחריות. הלוואי שיכולתי לומר את זה גם על מי שבאמת היו אחראים. רק תשע שעות לאחר מכן חולצנו תחת אש. היום אנחנו משפחה של שמונה. בקרוב אביגיל, עמליה ומיכאל יתבגרו והם ישאלו אותי שאלות קשות – איך זה קרה לנו? איך ניצחו אותנו עם שופל?! מי אחראי לכישלון הנורא הזה? ואיך ייתכן שזולי, האיש הפשוט מכפר עזה, מצא את עצמו חודשים בודדים לאחר מכן בבית הלבן יושב עם ביידן, שאמר לו שבמקום הזה היו כל גדולי העולם - בזמן שהממשלה שלי לא מצאה זמן אפילו להודעת וואטסאפ?! היום, שלוש שנים אחרי, אנחנו ללא תשובות ועם המון שאלות פתוחות. אני לא יכול להחזיר את סמדר ורועי, אבל אני דורש תשובות. אני רוצה שכשאביגיל תגדל, אוכל לומר לה שהצבא, שב"כ והממשלה למדו, חקרו והפיקו לקחים – ושזה לא יקרה שוב. מגיעות לנו תשובות. מגיעה לנו לקיחת אחריות. ולילדים שלנו מגיע עתיד בטוח יותר. אבל עד שזה יקרה, אני נשאר כל יום עם אותו רגע נורא שבו הבן שלי הסתכל עליי בעיניים מבוהלות ולחש: "אבא, אני לא רוצה למות היום". תודה.״