יש זרם שהולך ומתגבר של חילונות רדיקלית, עם שאיפה כמעט חרדית: להגן על עצמם מהנזק של השפעה חיצונית שתקלקל את אורחות חייהם. אבל בתכלס, אני מבין מאיפה זה מגיע. יש פחד, שחלקו אמיתי, מהגמוניה דתית. ממדינה שבה היהודי החילוני (האשכנזי?) שרגיל לחשוב על עצמו כליברל ופלורליסט הופך למיעוט נרדף תחת הגבלות דתיות. אבל דווקא המעמד כמיעוט מחייב מחשבה על בני ברית פוליטיים, כי בדמוקרטיה מי שמנצח זה לא מי שצועק מספיק חזק, אלא מי שיוצר בריתות מספיק רחבות. אפילו החרדים מבינים את זה. וזה לא שאין הגבלות דתיות בישראל: אין תח"צ בשבת (למרות ש"נעים בסופ"ש" דווקא הזיז לכיוון חילוני יותר), יש תקצוב נרחב של פעילות דתית ויש מונופול של הרבנות הראשית. גם השילוב של המגמה הדמוגרפית, יחד עם חבורה של פרובוקטורים עם יותר רצון לאצבע בעין מקידום משהו חיובי, יוצרת פחד אמיתי. פחד שינצלו את הליברליזם והפלורליזם כדי להוציא אותנו פראיירים. אז אנשים רצים לזרוק את מה שאומרים לנו (לא בצדק!) שהוא החולשה הגדולה שלנו: הליברליזם והפלורליזם עצמו. בזמן שבפועל, זה "כוח העל" שלנו על פני השכנים שלנו ואפילו על פני גורמים אחרים בחברה הישראלית. התוצאה היא שנאת זרים מתובלת בקונספירטיביות פוליטית. מניחים את הדברים הגרועים ביותר שניתן להעלות על הדעת על כל אדם שנראה אחרת, ומשייכים את כולם למזימה אחת גדולה שמטרתה לפגוע באורחות החיים שלנו. ואת התוצאה… אפשר לראות בעליה של דמויות שמעמידות פני ליברליות כמו נאור נרקיס, או הפחד מדוסים רנדומליים שהחליטו שהם חלק מגרעין תורני, וכבר שמעתי טענות שקונים להם בתים ומה לא. המגמה הזאת מסוכנת, מאוד. כי עם ישראל לא יכול לחיות כיתות-כיתות. באמת שניסינו את זה בבית שני, וזה נגמר רע מאוד. תראו איך לבנון נראית עם חוקה שדאגה לכל כך הרבה אוטונומיה עדתית, שהמדינה לא מסוגלת לתפקד. ובשכונה שלנו, המשמעות היא לא רק ירידה ברמת החיים, אלא סכנה אדירה לחיים עצמם. חשבתי שכבר הבנו את זה ב-7/10, אבל נראה שיש הרבה שמתעקשים לא להבין. ועזבו את זה, ברמה הפוליטית היבשה ביותר, אי אפשר להרכיב קואליציה על טהרת חילונים מהשמאל-מרכז. אם רוצים לשנות משהו, צריך להכיר בזה שלא כולם יהיו כמונו. לכן צריך להתעקש על דברים כמו השתלבות כלכלית, בלי לדרוש שכולם יהיו מילולית כמונו. אז מה הפתרון? שני כיוונים. כיוון אחד הוא להוריד את רף החרדה ולהכיר בזה שיש מקום לחיים יהודיים חילוניים חופשיים בארץ ישראל. זה ידרוש להיפטר מכמה ליצנים בממשלה, לקצץ (שלא לומר לסגור) כמה משרדים ולהבין שהימין הדתי בישראל יותר הגמוני מהצעיר המרדן ו"מציב המראה" שהוא רגיל לחשוב על עצמו. כיוון שני דורש לאזור אומץ, ולהכיר בכך שנכון שהמציאות השתנתה, אבל כדי לפעול בתוכה צריכים לייצר קואליציות. לא רק פוליטיות, אלא גם חברתיות. בין השאר, בעיר גדולה כמו תל אביב סביר (ואפילו כדאי) שיהיו מגוון קבוצות אוכלוסיה ולא "גטו חילוני" שצריך לעמוד עליו כשומרי העיר (איך זה בארמית?) אם אנחנו רוצים לחיות, אנחנו צריכים ללמוד לחיות ביחד. למעשה, זו אחת הסיבות שאני כל כך תומך בשוק חופשי וחירות הפרט. זה מאפשר לאנשים עם מערכות ערכים שונות לחיות זה לצד זה בלי להידרש לשאלות כמו איזה ערכים נכפה על כולם. זו גישה שבעיני, כל אדם עם עיניים בראשו ורצון להצלחת המפעל הציוני צריך לאמץ. זה צודק עקרונית, וזו גם תכנית עבודה פוליטית.