בואו נדבר על גיבורי ישראל וציונים נלהבים. סרן רועי צ'אפל היה מפקד גזרת סופה. מ"פ עורב נחל. להלן תמונת המצב בבוקר ה7.10: אוגדת עזה הוכרעה. המאו"ג עמוק בבונקר. חלק גדול מבכירי הגזרה מתים או מנותקי קשר. אין צבא. אין מדינה. הוא לבד. בשלב הזה, סרן צ'אפל עולה בקשר לחלק פקודות: "קו ההגנה נפרץ. קו ההגנה הוא מרחב המכשול. משימתנו הגנה על מרחב היישובים. אני חוזר - הגנה על מרחב היישובים". ב2 שורות צ'אפל, סה"כ מ"פ, אימלק את כל התובנה הערכית והמבצעית שהייתה חסרה בהנהגה המדינית והצבאית באותו יום ובשנים שלפניו. הפקודות של צ'אפל לא היו סתם מס שפתיים אלא הכרעה ערכית, דרמטית. הוא ידע שהמוצבים מותקפים. הוא ידע שהבחירה להגן על היישובים תציל חיי אזרחים אבל תעלה בחיי חיילים. חייליו. חבריו. הוא ידע מה תמונת המצב ומה סיכוייו לצאת מהאירוע חי. ועדיין אלו פקודותיו. אלו מעשיו. גיבור ישראל. ציוני נלהב. בכיר בארגון בטחוני שבמקום לבצע את משימתו מנסה לעניין עיתונאים בחומרים סודיים שישרתו את הפוזיציה הפוליטית שלו הוא לא גיבור ישראל. זה לא אומר, בהכרח, שמגיע לו לשבת בכלא או שצריך למנוע ממנו לראות עורך דין. אבל אין שום גבורה בהתנהלות שלו, להפך. בן של ראש הממשלה, שבפועל מהווה חלק פעיל מהשלטון בישראל לכל דבר, שבשעת משבר חסר תקדים בורח למיאמי וחי על חשבון משלם המיסים הוא לא ציוני נלהב. זה לא הופך אותו לרשע. פשוט לא לציוני נלהב. הניסיון להעמיד מי מהם באותה שורה עם צ'אפל ומאות אחרים הוא תועבה ערכית בפני עצמה. אבל כשהניסיון הזה מתבצע ע"י אותם בכירים שמעשיהם ומחדליהם הובילו לאותה שבת. שקרתה תחת משמרתם. שהפקרתם והפקרותם הובילו לזה שבאותו זמן כל שהיה היה צ'אפל ופקודותם, התועבה מרקיעה שחקים. צלם בהיכל. ובשורה פשוטה - לממשלת ה7.10 אין ולא יכולה להיות היכולת לזהות ולהגדיר גיבורים וציונים. רק ללכת הביתה.