Harel Lev retweeted
מי שיש לו למה יוכל לשאת כל איך
האלפקות והלָמוֹת שנשאו ציוד ללוחמים, לצד המחסור באוכל ובאמל"ח בסיסי בלבנון השנייה, גרמו לטראומה עמוקה בחיל הלוגיסטיקה.
בריאיון סיכום תפקיד ופרישה מצה"ל, קצין הלוגיסטיקה הראשי תא"ל חיים מלכי טוען שהחיל עבר מהפכה של ממש עוד לפני המלחמה הנוכחית, וגם במהלכה הוא המשיך ללמוד ולהשתפר, עד לרחפנים שהביאו גלידות וחטיפים לבופור, מטבחים שהוקמו במהירות בלב השטח ואלתורים שהפכו לסטנדרט.
איך הוא מתייחס לתרומות שממשיכו להזין את צה"ל גם אחרי 3 שנים? למה חסרות כוונות לנשקים? ומה עושים כדי שהציוד יגיע גם ללוחמים בקצה ולא ייעצר אצל האנשים שיושבים על ה"ברזים" בדרך?
דעה:
"שוברים שתיקה" הוא אחד הארגונים הכי חלביים שאי פעם חולבו פה, בטח ביחס למטרת העל הזדונית שמייחסים לו מימין. למעשה הסיבה היחידה בגללה הם מקבלים חשיבות (שהיא חשיבות אמתית, לדעתי) היא ההתעקשות הכמעט פארודית של מתנגדי הארגון + צהל להתנהל כאילו שקיפות או ביקורת עצמית הן אקט בגידה.
זריקה יפה לעבר הרחוק בו בפעילות שכב"ג לחניכים הנתיבותים שלי לקחתי עדות של שוברים שתיקה, בדיוק כפי שהיא ועד הסוף (מבלי הכותרת או שזה שוברים שתיקה), והם התלהבו ממש ש"וואי זה טקסט שצריך להפיץ בעולם! שכל העולם יראה איך הם מתייחסים לזקנים שלהם ושולחים עלינו זקנים עם חגורות נפץ!!!"
Harel Lev retweeted
אני סתם מתבאס שהדיון החשוב על תפקידו של דובר צה"ל (שמזגזג בין יח"צ ובין דוברות, מנהל מערכת יחסים לא בריאה מול כתבים ועוד), והדיון החשוב על הביקורת על הצבא, על התפקוד שלו, על פעולות שיטור מול אוכלוסיה אזרחית ועוד (דיון שחייב להתקיים ואין לי מושג איך הוא יכול להתקיים), שניהם הולכים לאיבוד ברעש הזה.
תסגבירו לי רגע בשפה שאני אבין מה זה אומר בפועל ההתלהבות מאבדיה. לאיזה טווח מקומות בליגה הסדירה מצופה בעצם שיוביל את פורטלנד השנה? ולאיזה שלב בפלייאוף?
לא מה ייחשב הצלחה אפשרית מטורפת, ומצד שני לא "עצם ההעפלה", אלא מה הטווח הריאלי שיהיה מאכזב אם לא יגיעו לשם בהתאם ליכולת כרגע.
Harel Lev retweeted
באחת ההרצאות האחרונות שהעברתי שאלו אותי מה לדעתי הדבר שגורם לחמ״ל להצליח.
עניתי שחוץ מסבלנות אין קץ לכל סוגי האנשים, אחד הדברים שהכי עוזרים לי לנהל את החמ״ל זה היכולת שלי לשאול את עצמי בהרבה מצבים
״האם זה שווה את העצבים שלי?״
ואני אסביר.
לאחרונה היה אירוע אר״ן שהחמ״ל סייע בו. גם פרסמנו שאנחנו מסייעים, ואדם מסוים אפילו עשה לייק לפרסום, ככה שאני יודעת שהוא היה מודע למה שקורה.
בזמן שאנחנו עדיין בתוך האירוע, כשעדיין מפנים נפגעים, אותו אדם פנה אליי וביקש תרומה.
הוא לא חייל, לא מפונה ולא בן למשפחה שכולה. הוא פשוט רצה תרומה.
ולא רק שהוא פנה בתזמון הכי לא מתאים בעולם, הוא גם התנהל בצורה שהרגישה כאילו הוא דורש ממני לענות לו שלעצמו זה חצוף ומעצבן ולא סבבה גם אם אין ארן ואני סתם יושבת רואה טלוויזיה
עכשיו, בואו נדבר רגע על מה שמותר לי לעשות.
מותר לי לכעוס עליו. אני אפילו חושבת שרוב האנשים יסכימו איתי שההתנהלות שלו לא הייתה סבבה.
מותר לי לצאת עליו, מותר לי להגיד לו בדיוק מה אני חושבת על חוסר הרגישות שלו, מותר לי להתעלם ממנו.
מותר לי המון דברים.
אבל השאלה היא לא מה מותר לי. השאלה היא מה ישרת אותי.
כי ברגע כזה אני שואלת את עצמי: אם עכשיו אני אתעצבן עליו ואצא עליו, מה בדיוק הרווחתי מזה?
האם זה יקדם את החמ״ל? האם זה יעזור לי לטפל באירוע? האם זה ישפר את המצב שלי באיזושהי צורה?
או שאולי עדיף לי פשוט להיכנס לצ׳אט, לנסח לו הודעה קצרה שאנחנו לא עוסקים בבקשות מהסוג הזה, ולהמשיך בחיים שלי?
בלי לבזבז עליו אנרגיה, בלי להיכנס לוויכוח מיותר ובלי להישאר אחר כך עם העצבים.
וזה משהו שאני חושבת שהרבה אנשים מפספסים.
זה שאני צודקת לא אומר שאני חייבת לעשות עם זה משהו.
זה שמותר לי לכעוס לא אומר שכדאי לי לכעוס. וזה שמישהו התנהג בצורה לא בסדר לא אומר שאני חייבת להיות זאת שמעמידה אותו במקום.
אני מקבלת המון הייט בכל פעם שאני מדברת על נושאים כאלה
וכמעט תמיד מגיעות תגובות בסגנון ״אבל מותר לי להישבר!״
נכון. חד משמעית מותר לך.
מותר לך להישבר, מותר לך לכעוס, מותר לך להיעלב ומותר לך להגיב.
אבל אני חושבת שיש הבדל גדול בין לשאול את עצמנו מה מותר לנו להרגיש ולעשות, לבין לשאול מה באמת יעזור לנו.
בכל מה שקשור לחמ״ל, יש לי מטרה מאוד ברורה: אני רוצה שהחמ״ל יהיה ארגון מוצלח, מקצועי ויעיל, שיצליח לעזור לכמה שיותר אנשים.
ולכן, גם כשמישהו מעצבן אותי, גם כשמישהו מתנהג בחוסר רגישות וגם כשאני יודעת שאני צודקת לחלוטין, אני משתדלת לשאול את עצמי:
״איזו תגובה שלי עכשיו תשרת את המטרה הזאת בצורה הכי טובה?״
וזה לא אומר שאני לא מתעצבנת. ברור שאני מתעצבנת.
זה רק אומר שאני לא חושבת שכל עצבים מחייבים תגובה.
אני יודעת שזה טיפ שאנשים לא תמיד אוהבים לקבל, כי הרבה יותר כיף לשמוע שמותר לנו לכעוס ושאנחנו צודקים.
אבל בסוף, לפחות מבחינתי, להיות צודקת זה לא המטרה. להצליח במה שאני עושה זאת המטרה.
ואני מעדיפה להשקיע את האנרגיה שלי בלהשיג אותה, ולא בלנצח ויכוחים שלא יקדמו אותי לשום מקום ואני כותבת את זה כי גם בנוגע לויכוחים בטוויטר זה משהו שהוא חשוב לזכור
בלי לבדוק בגוגל:
רכבת ישראל הוסיפה השנה לשם הרשמי של אחת מתחנות הרכבת בארץ את הכינוי "מטרופול". באיזו תחנה מדובר?
עלו עלינו, חבר'ה!
מהר לחזור להעמיד פנים שאנחנו קורסים!
שמתם לב שהחל מה28.10 כבר אין קמפיין מילואים?
כבר המילואימניקים לא בקריסה
כבר הם לא בסבב שישי,שביעי,עשירי
כבר האישה שלהם לא קורסת
כבר העסקים שלהם לא קורסים
אין עומס בצבא בגלל ריבוי הגזרות
זה בגלל שהתקשורת הינדסה לכם את המוח ואתם הייתם הקמפיין.
ועכשיו החרדים כבר לא בוזזים ומשתמטים.
ופתאום כבר לא איכפת להם מלימודי ליבה והעתיד הכלכלי של המדינה?
קפלן = מחנה רקוב ונטול ערכים
Harel Lev retweeted
"לא יודע אחי, כאילו גם בסבב 12 נתייצב?"
"מה? מה סבב 12?"
"סבב 12... אתה יודע... אנחנו עכשיו בסבב 7, ומדברים כבר על 8, מתישהו יגיע סבב 9 ואני יודע שכל עוד אנחנו מסוגלים אז מתייצבים, אבל אני באמת שואל את עצמי... מתי זה מפסיק? מה האופק? נגיע גם לסבב 15?"
"..."
"עזוב, גלגל לי גם אחת"
Harel Lev retweeted
הייתי בלחץ הבוקר לשים את הילדים בגן, והתחלתי לכעוס... ואז פתאום, הבנתי, שאני לא ביער, ולא מגיע דוב, ולא קרה שום דבר, ואין לחץ אמיתי של זמן, והילדים חמודים, ולא עושים בכוונה, ולא צריך את זה, ועוד 10 דקות לא יהרגו אותנו. והכל נהיה יותר נחמד, וקל. הלוואי שאצליח לעשות את זה יותר.
אני:
מתחיל את השנה הרביעית כמחנך כיתה, משמע בכל שנה בה חינכתי נעדרתי לתקופות של מעל חודשיים במהלך השנה כי מילואים, ההשלכות אינסופיות, הסבב הזה (שביעי במספר) מפרק אותי ואת הכיתה ואת התלמידים *לגמרי*, וזה למרות שמקפיד להגיע כל שבוע לבית הספר.
צה"ל: היי, מילואימניק? בוא להיות מורה!
ריצות 2026, התחלנו:
נדרשה הרבה חמלה עצמית בריצה הראשונה אי אז לפני שבוע. המילואים מילולית הכבידו עליי, לא רצתי מאוקטובר, הראש זכר שרק במירוץ ת"א הקודם עוד רצתי מרחק כזה ב13 דקות פחות, אבל הגוף והדופק סימנו שאם אתפתה להגביר קצב פשוט אקרוס.
שוין, שתהא שנת חמלה עצמית.
#בדרך_לקוביות
ריצות 39-40.
אחרי הריצה הקודמת הצייצן הכי טוב בטוויטר אתגר אותי עם הצעה לריצת חצי מרתון משותפת בסוף פברואר, ואני דווקא בעד.
בהתאם לכך הכיוון הוא להאט משמעותית קצב כדי להעלות את הקילומטראז'. שלשום יצאתי מהמוצב לריצה כזו, וכבר אחרי קיחומטר הרגשתי ששרירי התאומים שוב תפוסים לי מדי, אז עברתי להליכה במשך שאר המסלול המתוכנן כדי לשחרר את התאומים. היום הגעתי לריצה במצב נח יותר, מהבית ואחרי שינה איכותית, וחימום סביר לפני הריצה, רק כדי ששוב התאומים ירגישו תפוסים ואחזיק הפעם 2 קמ לפני המעבר להליכה. יש מסקנות להסיק לגבי חימומים ומתיחות גם לאורך שעות היום בימים הקרובים. נראה את ההשפעה בריצה הבאה, בתקווה להשלים 4-5 ק"מ כמו שצריך.
כמו כן, יקונסל האדם שאחראי לשעון חורף ולזה שמחשיך לי כל כך מוקדם. לפחות עדיין לא קר לרוץ.
(אתמול בלילה לפני שלוש שנים נכנסנו לעזה בהליכה שקטה בשני טורים דרך מעבר ארז ההרוס והמנותץ שנראה והרגיש כמו הכניסה לגהנום.
הבוקר בשעות האלה ממש לפני בדיוק שלוש שנים התחלנו את כיבוש מוצב פלסטין של חמאס הסמוך לנתיב העשרה. אחרי שהפלוגה שלנו כבר אחזה את התל הצדדי של המוצב, מחבל הגיח מפיר אחורי והרג בשתי יריות קלאצ' את יובל זילבר, חייל מהפלוגה המקבילה, בדיוק כשעבר ממש בתוך המחלקה שלי בדרכו לפלוגה שלו שהתקדמה קדימה אלינו להמשך כיבוש המוצב.
ובעוד כמה ימים זה יהיה 3 שנים לפגז גבס הצהלי הכבד שטעה לגמרי בכיוון וחדר בשריקה לפנות בוקר את הצילייה בה ישנו כל הפלוגה בצפיפות ענקית ונחת 30 סנטימטר מהראש של אחד מאיתנו. שני מטרים ממני. תוך שנייה היינו כולם על הרגליים. בדקות הראשונות היינו בטוחים שזה פצמ"רי חמאס ובעיקר לא הבנו איך הנפל הזה לא התפוצץ ולמה בעצם כולנו עדיין חיים.
כיבוש מוצב פלסטין, גיחה ראשונה שלנו לעזה. שמונה ימים של טירוף וחוסר ודאות וחולות ויריות וממש לא מה שמישהו מאיצנו דמיין כשאמרו שנכנסים לעזה. היום כבר קוראים למקום ההוא מוצב ישראלה והוא כביכול שלנו ונשלט ורגוע שם ומסודר מכולות מכולות ואספלט ובטון, ובמקרה זה ממש אותו הגדוד שלנו עכשיו ששם. שלוש שנים ושבעה סבבים אחרי.
לפני חודש ושבוע, באותו מוצב ישראלה בדיוק, נהרגו מפיצוץ רחפן נדב קלי ואופק מועלם, שהצטרפו לגדוד שלנו בסבב הרביעי, שנה וחצי אחרי אותו כיבוש ראשוני של פלסטין, ישר משירות הסדיר שלהם)
טיקטוק אחד ביום.
קצת מתבייש בעצמי מכמות השמות שצעקתי לו בחוסר סבלנות על המסך עד שהוא השלים אותם.
(בחישוב מהיר היו רק כ5-6 שמות שלא הייתי חושב עליהם אם הייתי עושה את האתגר בעצמי. ובערך 80 שלא הייתי יודע לאיית נכון, שזה בתכלס הדבר הכי מרשים בסרטון)
אגב, אני באמת נהנה לקרוא את גזילות הדעת בטורים של קלמן. הוא פשוט אמן בתחום הספציפי הזה של הגזלוט, ויש משהו מרהיב בלראות אדם משכיל ויודע כצוב שבאופן מודע מלהטט במילים ומושך את הקוראים שלו חקו המדויק של "הנה זה נראה כאילו אמרתי x, אבל הקפדתי לכתוב שy, אז אי אפשר לתפוס אותי."
לדעתי כבר סיפרתי פה פעם המפגש הראשון שלי עם היכולות האלו של קלמן. מתישהו בשנת 2020 הגיעה לכנסת הצעת החוק לאיסור על טיפולי המרה, וקלמן פרסם כתבה נרחבת במעריב שעיקרה ראיון עם שני אנשים שעברו סדנאות המרה שהצליחו ועזרו להם. כל הכתבה כולה, מהכותרות, דרך המסגור בהקשר לחוק של הורביץ שעבר בכנסת, הבנייה שלה, והדברים המפורשים שהמרואיינין אומרים כחלחלה ממצב בו ייאסר עליהם לעבור את הסדנא שעברו - כל כולה נכתבה באופן בו הקורא מבין שהחוק המדובר שעתיד לעבור בכנסת הוא הוא הנסיון לאסור עליהם להיות מי שהם.
אלא שזה לא היה כך, כמובן. אותו חוק של הורוביץ עסק בזירה של מטפלים מוסמכים, ולא היה בו שום דבר שאוסר על אותן סדנאות ששני המרואיינים שלו עברו. כתבתי על כך לקלמן, וקיבלתי (תוך לא מעט התנשאות כלפיי, בדו שיח שפרסמתי אחכ במלואו בפייסבוק שלי) תשןבה שהדהימה אותי - שהכתבה שלו אכן בכלל בכלל לא עוסקת בחוק של הורוביץ, כי הנה הוא כתב במפורש (בסוגריים, שבהחלט עוברים ברפרוף) ש"לא חשובים פרטיה של הצעת החוק, אלא המסר שבה". ובעצם הקורא היה צריך להבין שקלמן רק במקרה פותח פה דיון תאורטי על תרחיש תאורטי בו היו מנסים לשנות בחוק דבר שכרגע לא משנים בו, ושכך הקורא היה צריך להבין גם את כל טקסט הכתבה והדברים של המרואיינים, ולא לקשר אותם בישירות, ובכן, להצעת החוק הספציפית שבהחלט נדונה באותו שבוע בכנסת ושהוזכרה למכביר בכתבה.
זה היה קו השבר שלי מול עיתונאי שעד אז הערכתי כעיתונאי, אבל מאז עבר כמה זמן וכבר למדתי חא להיות מופתע ממנו, ולהנות ממה שכן קיים בטקסטים שלו: לא יושרה עיתונאית במובן של נסיון לספק לקורא תמונת מצב בהירה לגבי המציאות, אלא מעין ערבוב וריקוד מילולי שנועד לייצר תמונת מצב א' תוך שמירת היכולת לטעון שלא כתב במפורש דבר שאינו תמונת מצב ב'.
ושמעו, זה מרהיב. מוזמנים לעבור בעצמכם טור טור, לנסות לקלוט מה הדבר שקלמן מנסה לא להגיד במפורש, ואז לחזור אחורה ולקרוא את הטור מההתחלה כדי לראות איך הוא רוקד היטב כדי להגיד הכל מלבד אותו דבר מפורש. גם בטור הזה, מרגע שידוע שכוונתו להאשים בחוסר אחדות את האופוזיציה שלא מוכנה לממשלת אחדוצ אבל מבלי להסביר שמשמעות אותה ממשלת אחדות היא בהכרח ממשלה של כל גוש הימין, כולל חרדים, ורק הצטרפות לכך בתנאי הממשלה הנוכחית - ובכן, קשה שלא להתרשם מהאופן שבו הוא משחק על זה. מהפתיחה שמתמקדת רק בערבים, דרך ההנגדה לחרדים שהם אחינו, ואז הפסקאות המפורשות שהוא מצטט ממשפחות שנפגעו במלחמה על הצורך בממשלה ציונית (והוקרא ישלים למה הכוונה בממשלה ציונית) וכמובן הציטוטים החלקיים שכבר הבאתי פה של סמוטריץ' ונתניהו והשמטת כוונותיהם כלפי החרדים רק כדי לשלק את המשלק אל מול האופוזיציה.
צקשיבן, הבן אדם באמת כותב במלאכת מחשבת. תענוג לקרוא, כל שבת מחדש.
