tmw🍀

בשנת 1942, קצין גרמני שיכור ישב לארוחת ערב והתרברב על האישה היהודייה שבחר מהבית-בושת שהנאצים אילצו לפתוח בעיר. הוא אמר את שמה בקול רם. הערבי התוניסאי שישב מולו נשאר רגוע, חייך, מזג עוד יין, וסיים את הארוחה. אחר כך הוא נסע עם הקצין הביתה, דהר ברחובות החשוכים, ודפק על דלת קרוב לחצות. באותו לילה, הוא הסתיר 25 אנשים למשך ארבעה חודשים. הוא מעולם לא דיבר על זה שוב. שמו היה חאלד עבד אל-והאב. הוא היה בן 31, מוסלמי תוניסאי עשיר שלמד אמנות וארכיטקטורה בניו יורק ודיבר גרמנית שוטפת. קציני נאצים סמכו עליו. הם הזמינו אותו לארוחות הערב שלהם. תוניסיה הייתה המדינה הערבית היחידה שסופחה ישירות על ידי גרמניה הנאצית במהלך המלחמה. משפחות יהודיות גורשו מבתיהן. יותר מ-5,000 גברים יהודים נשלחו למחנות עבודת כפייה. כוכבי צהוב סימנו כל חזה. באותו לילה של דצמבר בעיר החוף מהדיה, חאלד הקשיב כשהקצין התרברב. האישה ששמה נקרא הייתה שייכת למשפחה שחאלד הכיר כל חייו. הוא עזב מיד. הוא נסע במהלך הלילה. הוא דפק על דלתם בחצות. אל תיקחו כלום. בואו עכשיו. הוא אסף 25 אנשים — אמהות, אבות, בני דודים וילדים — ונסע איתם כמעט 30 קילומטר לחווה המשפחתית שלו, הסתיר אותם בתוך בית העיתונות של הזיתים, באורוות ובבנייני האחסון. זה לא היה מעשה גבורה אחד. זה היו ארבעה חודשים רצופים של אומץ לב. הוא האכיל אותם בעוד האספקה הופכת נדירה. הוא שמר על תינוקות שקטים. הוא סמך על המשרתים שלו לשמור על שתיקה. כשחיילים גרמנים הגיעו לספור משפחות יהודיות, האנשים המוסתרים הצמידו כוכב צהוב לבגדיהם ועמדו ללא ניע. כשהחיילים עזבו, הכוכבים הוסרו שוב. באחת הלילות, חייל שיכור הסתובב לתוך החווה וגילה אותם. ילדה בת אחת-עשרה שהסתתרה מתחת למיטה צפתה בו צוחק ומאיים להרוג את כולם שם. אז חאלד הופיע. היא זכרה אותו כל חייה כמלאך שומר. הוא הלך בשלווה עם החייל החוצה, לקח ממנו את הנשק, ושלח אותו משטחו. איש בחווה ההיא לא מת. במאי 1943, כוחות בריטיים שחררו את תוניסיה. כל 25 האנשים חזרו הביתה בחיים. חאלד חזר לחיים שקטים. הוא נישא, גידל בנות, צייר, ועבד בשירות הממשלתי. הוא מעולם לא סיפר לאיש מה עשה. לא לאשתו. לא לילדיו. לאיש. הוא מת ב-4 בספטמבר 1997, בגיל 86. סיפורו נקבר איתו. עשר שנים אחר כך, בתו פאיזה ישבה בבית קפה בפריז וקראה עיתון יום ראשון כשהיא נתקלה בריאיון עם היסטוריון אמריקאי שתיאר ערבי תוניסאי שהסתיר 25 יהודים ב-1942. ההיסטוריון הזכיר את אביה בשמו. היא הייתה בת 45 ולא שמעה את הסיפור מעולם קודם לכן. היא פנתה להיסטוריון. אחד הילדים שניצלו בחווה השאיר אחריו 83 עמודי עדות לפני מותה. כל פרט התאים. "גיליתי מחדש את אבי", אמרה פאיזה מאוחר יותר. חאלד הוצע לקבלת העיטור הגבוה ביותר של ישראל המוענק ללא-יהודים שהצילו חיי יהודים. הוא היה הערבי הראשון שיקבל אותו. הוועדה דחתה, ואמרה שהוא לא סיכן את חייו מספיק. פאיזה השיבה במשפט שההיסטוריה לעולם לא תשכח: "אבי פתח את ביתו ליהודים. הם לא פתחו את שלהם בפנינו." היום, 25 האנשים שחאלד הציל יש להם מאות צאצאים החיים ברחבי ישראל, צרפת, אמריקה ותוניסיה. הילדה הקטנה שהסתתרה מתחת למיטה גדלה, עברה לפריז, ובנתה משפחה משלה. איש מהם לא היה קיים אם חאלד היה שותק באותו לילה. היה לו הכול להפסיד. הוא פעל בכל זאת. אחר כך בילה את שארית חייו בלא לומר דבר על זה. העולם כמעט שכח אותו פעמיים. עכשיו אנחנו יודעים את שמו.