דברים שאמרנו בברית של בננו, איתמר יוסף: ... משפחה וחברים יקרים, תודה שבאתם לציין ולחגוג איתנו את כניסתו של איתמר יוסף בבריתו של אברהם אבינו. איתמר יצא לאוויר העולם בשבת שעברה, בי"א אדר, בשעה 11:47. מטוסי חיל האוויר חגו באותה שעה בשמי איראן, והמדינה כולה הייתה נתונה בסערה ובהתרגשות. גם אנחנו השגחנו בדבר, ונתנו את דעתנו ותפילתנו על ענייני הכלל. אבל בה בעת – כמו חיינו ביקום אחר שבו קרה מבחינתנו הדבר המרגש בעולם. על השם איתמר יוסף החלטנו כבר לפני זמן, וחיכינו לראות שהתינוק אכן נאה לשמו והשם נאה לו. כפי שאתם מבינים – השתכנענו שכן, ונספר למה. ... איתמר: איתמר הוא שם שמקורו תנ"כי, והוא אחד מבניו של אהרן הכהן. מקור השם הוא כנראה בחיבור שבין הפרי תמר, למילית "אי" שמשמעותה העברית היא כנראה "מקום", או קיצור של "אבי". "מקום התמר", או "אבי-תמר". איתמר המקראי לא ממלא תפקיד מרכזי בתנ"ך, וגם לאורך הדורות – השם לא זכה לתפוצה רחבה בקהילות ישראל. אבל הדברים התהפכו לחלוטין עם עלייתה של הציונות ותחיית השפה העברית, אז השם איתמר הפך לשם מייצג, כמעט אייקוני, של השפה העברית ושל הספרות העברית. הילד העברי הראשון – איתמר בן אב"י – נקרא כך בדחיפתה של אמו שאהבה את המצלול של השם התנ"כי, כמו גם את עץ התמר שגדל בחצר ביתם בירושלים. משם נפתחה הדרך לשורה ארוכה של איתמרים, ונציין שניים מתוכם: המשורר איתמר יעוז-קסט ז"ל (לפנים – פטר קסט), דודה של אמא שלי, אימץ לו את השם כשעלה לישראל אחרי השואה. והסופר דוד גרוסמן קרא בשם איתמר לגיבור של סדרת ספרי הילדים שלו –"איתמר מטייל על קירות"- שעיצב דור שלם של ילדים ישראלים. זה היה הדור ששקד ואני גדלנו לתוכו. 'איתמר' נעשה לאחד השמות האולטימטיביים של הישראליות. זו שמחוברת למקורותיה, אבל מפיחה בהם חיים חדשים. זו שאוהבת אדם, ואוהבת את המקום הזה, את שפתו ואת תרבותו, ובעיקר בעיקר אוהבת ילדים. זו הישראליות שזכינו לגדול לתוכה ושאנחנו מבקשים להקנות גם הלאה לילדינו. כשדיברנו על כך בינינו, חשבנו כמובן גם על דמותה של סבתא שרה, סבתא של שקד, שהלכה מאיתנו לפני כשנתיים. סבתא שרה הייתה פעילה למען זכויות הילד, וגם בביתה שלה ועם נכדיה – חינכה את הילדים על ערכי העצמאות וחופש הבחירה של הילדים. היא באמת האמינה שדעתם חשובה. אבל לשם איתמר הייתה עוד משמעות ייחודית עבורנו. לפני כחמישה חודשים, שקד אמרה לי ערב אחד "תגיד, מה אתה חושב על השם איתמר?", למרות שלא הזכרנו אותו אף פעם לפני כן בשיחותינו על שמות (והיו המון כאלה). "מעניין, למה חשבת על זה?", שאלתי. "קודם כל זה שם יפה", היא אמרה, "וגם, אתה יודע, זה מתכתב עם תמיר". תמיר נמרודי ז"ל, בן דודי מדרגה שנייה, נחטף לעזה בשבעה באוקטובר. הוא היה ילד -ואחר כך נער- מקסים, עם עניין בלתי נדלה בהיסטוריה משפחתית כמו גם בקשרים המשפחתיים בהווה, מה שחיבר בינו לבינינו. חודשיים פחות יומיים לפני השבעה באוקטובר – ביקש יציאה חריגה מהצבא כדי לבוא לחתונה שלנו. במשך שנתיים דאגנו לו, ודרכו לכלל החטופים, החיילים והאזרחים שנפגעו בגופם ובנפשם במלחמה. באותו ערב שבו שקד הציעה את השם איתמר, והזכירה את הקשר לתמיר – היה לי ברור שזה יהיה השם. למען הסדר הטוב, המשכנו לקרוא לעובר - ואחר כך לתינוק – שקדיאל. אבל היה זה רק שם כיסוי, ובאמת ידענו שהשם יהיה איתמר. בחודשים שמאז, חזרנו והסתכלנו בספר הילדים "איתמר מטייל על קירות", ולפתע עומקו של הסיפור נגלה לעינינו, כמו גם מה שנראה לנו כמשמעות שלו ברגע הנוכחי הזה: הילד איתמר שוכב במיטתו, ובלילה כשהוא לבד – הוא מתחיל לטייל על הקירות של חדרו, ואף נכנס אל תוך התמונות שתלויות על הקיר. בתמונה אחת הוא פוגש זוג אריות שהגור שלהם יצא לטיול ואבד להם. כשאיתמר מספר להם שגור האריות – נמצא בתמונה שממול, בתוך הרכבת, האריה והלביאה מסבירים לו שהם לא יכולים ללכת ולהביא אותו כי –כלשון הספר- "רק מי שקטן מאד-מאד, כמו גור או כמו ילד, יכול להכנס ולצאת מהמסגרת". איתמר מחליט לסייע לאריה וללביאה, ויוצא למסע מופלא מתמונה לתמונה עד שהוא מצליח להשיב את גור האריות להוריו. כך איתמר, הילד הישראלי האולטימטיבי - מצליח בכח ילדותו להביא תיקון שהמבוגרים לא מסוגלים לו. רק הוא, הילד, מסוגל להפוך את התמונה הדו-מימדית לתלת-מימדית. כשהוא שוכב לבד במיטתו, הוא מדמיין וחולם מציאות דינמית ואופטימית, במה שנראה מקובע ואבוד. גורים רבים אבדו להוריהם ולמשפחותיהם בשנתיים וחצי האחרונות. אנחנו זוכרים אותם איתנו כאן ביום המשמח שלנו ובמיוחד את תמיר. בניגוד לספרי הילדים, הלידה של איתמר שלנו לא תשיב אותם. אבל אנחנו ישראלים טובים, וככאלה אנחנו מאמינים בכוחם ובקסמם של הילדים, וביכולתם הבלתי נדלית להביא תיקון, תקווה ונחמה למקום הזה. אנחנו גם שולחים מכאן את תנחומינו לחירות ולאלון, לעמית ולמיקה ולסבתא תרצה ולכל המשפחה. אנחנו חושבים עליכם ועל תמיר. ודאי במימד אחר של הקיום הוא עכשיו משרטט בהנאה את עץ המשפחה המתרחב, ושמח ששמו מוזכר בשמו של בן משפחה חדש. ... יוסף: בניגוד לאיתמר, יוסף הוא אחת הדמויות הכי מרכזיות - לא רק בתנ"ך, אלא בכל המסורת היהודית - מהמדרשים ועד לחסידות. יוסף הוא "המשנה למלך מצרים", והשנוא והאהוב לאחיו; הוא "בעל החלומות", והוא יפה התואר והוא "יוסף הצדיק". דמות שיש בה הכל מהכל, ובקיצור – אם מותר להגיד- הדמות הכי טובה, או לפחות הכי מעניינת, בכל התנ"ך. לא בכדי, לכל אורך הדורות יהודים קראו לילדיהם על שמו, וכך גם סבא שלי – הרב יוסף חיים שכטר קיבל את שמו בוינה ב-1931. הוא נולד לזוג חסידי בעלזא שהיגרו לוינה מאושפיצין, שלימים נהייתה מוכרת בשם אושוויץ. עם תחילת המלחמה ניצלו הוא, הוריו ואחיו בניסי ניסים, ובתעוזה בלתי נתפסת, במסע שלקח אותם מוינה לאנטוורפן, ומאנטוורפן למרסיי, וממרסיי –תודות לחסיד אומות העולם האמריקאי הייראם בינגהאם- לארה"ב. הרוב המוחלט של המשפחה המורחבת – לא שרד. סבא היה אדם ברוך כשרונות. תולעת ספרים והנדי-מן, חובב שפות ומשחקים מכל סוג, ואפילו מתכנת שכתב את הקוד של מאגר השמות של יד ושם. אבל לפני הכל – היה יהודי. יהודי של כשרות (כשרוס) ותפילין, של מצוות ציצית ושל קריאה בתורה ושל ברכת כהנים. של זמירות שבת וסיפורי חסידים, ושל קידוש (קידש) והרינג ובייגל עם לקס, ושכוייח ו"לחיים טובים ולשלום" (ולשולם). מבחינת סבא, העולם התחלק ללפני ואחרי השואה. לא פעם הסביר לי שלכל מה שקרה אחרי 1941 הוא מתייחס כסוג של בונוס, נס, שאינו מובן מאליו, ושהוא משתדל לשמוח בחלקו. הוא גם עסק כל חייו בשימור של הקשר למה שהיה לפני 1941. בעשרות שנים של התנדבות ביד ושם, ובתיעוד של המשפחה ושל הקהילה היהודית של אושווינצ'ים, ובעיקר בנסיון לשמור את הקשר של כולנו ליהדות שעליה גדל ושאותה ניסה להנחיל לנו. בסעודות שבת, וכשלימד אותנו לבר מצוות ולבת מצוות ובכלל – ביום יום של החיים. יש סיפור אחד, רגע דק מן הדק, בחיים שלי עם סבא, שאני חוזר אליו כשאני חושב על מי היה בשבילי, ושאני חושב עליו הרבה סביב הלידה של איתמר יוסף. לפני 18 שנה, גרנו לשנה בבוסטון ולמדתי שם בבית ספר ציבורי לא-יהודי שכמחצית מהתלמידים והמורים בו היו יהודים. יום אחד באתי להיכנס לספריה של בית הספר, וראיתי מורה אחת שלא הכרתי שבאה גם כן להכנס לספריה. בלי לחשוב יותר מדי, פתחתי את הדלת והחוויתי לה עם היד שתכנס לפניי. אבל במקום להכנס היא ראתה את הכיפה על הראש שלי ואת המחווה ועשתה שם איזה 'עניין' שלם: "כמה שזה מדהים שפתחתי לה את הדלת, וכמה שאני מענטש וכו' וכו'". קצת נבוכתי מהמפגן הפילושמי והמשכתי הלאה. את משמעותו של הרגע הזה, הבנתי כמה שנים אחר כך. בשנה האחרונה של סבא, אחרי שסבתא רחל נפטרה, הוא היה נמצא אצלנו הרבה, והייתי הולך איתו לחלק מהבדיקות הרפואיות. הייתה אז הקורונה, והיו עוד כל מיני נסיבות, וחזרתי הביתה לירושלים לסמסטר אחד, וזה אפשר לי לשהות במחיצתו יותר זמן ולבלות איתו בנסיעות. פעם אחת, כשהוא כבר התנייד עם הליכון עם גלגלים, ליוויתי אותו לאיזו בדיקה רפואית בקניונית וולפסון בירושלים. בסיום הבדיקה הלכנו שנינו לכיוון המעלית, לחצתי על הלחצן, וכשהמעלית נפתחה, סבא הזדקף מההליכון, עמדנו אחד מול השני, ובאותה שפת גוף בדיוק –ממש כמו מראה- סימנו כל אחד לשני שיכנס לפניו למעלית. המדרש על יוסף מספר שבשעה שבא לחטוא במצרים, "באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון", והרב חיים סבתו מביא בספרו פירוש נפלא למדרש הזה. בשעה שעמד יוסף לחטוא, הוא אכן ראה את פניו של אביו, אך למעשה היו אלו הפנים שלו שנגלו לו במראה. בגלל הדמיון הרב ביניהם והתבגרותו – פניו שלו עצמו שניבטו אליו מהמראה, נדמו לו כפניו שלו. הפנים של אביו, היו למעשה גלומות בפניו שלו עצמו. כשעמדתי שם מול סבא יוסי, היה זה מין רגע כזה. רגע שבו אתה מבין שמה שחשבת שהוא אישי שלך, הוא למעשה חלק מהיסטוריה משפחתית שחיה בתוכך. (בדיעבד, אני חושב שזה גם מסביר את העניין שעשתה שם אותה מורה. כשהיא ראתה בחור יהודי שפותח לה את הדלת, גם לה זה בטח הזכיר איזה סבא שאליו התגעגעה). ומאז שנולד לנו איתמר יוסף אני חושב על המנהג הזה שבו כולנו מתגודדים סביב תינוק בן יומו ואומרים "איך הוא רגוע כמו אמא שלו", או "זה שהוא חזק ככה זה כי הוא גלילי או כי הוא וולפסון?" או "תראו איך הוא דומה לסבא גורי". בכל האמירות האלה, אנחנו לא רק מתפעלים מפלאי הגנטיקה, אלא אנחנו מאשרים לתינוק ולעצמנו שכולנו חלק ממשהו גדול יותר. ואולי אלו שני הדברים שמביא לנו ילד חדש: בכח חלימתם, ודמיונם וקסמם, האיתמרים הקטנים שמטיילים על הקירות מכניסים חיות בעולמנו כמבוגרים; ובה בעת – הם כל כך מיוחדים עבורנו גם כי בפנים שלהם אנחנו רואים את עצמנו, ואת האבות והאמהות, הסבים והסבתות שאנחנו כל כך מתגעגעים אליהם. ... איתמר יוסף שלנו, בעשרת הימים האחרונים זכינו סוף סוף להתחיל להכיר אותך. את האופי הרגוע שלך כשהכל בחוץ משוגע, ואת חיבתך לאמבטיות. את הידיים החזקות שלך שמעיפות אותנו כשאנחנו מחליפים לך בגדים, ואת המבט הסקרני שלך שמסתכל סביב מהרגע הראשון. אתה מאוד מוצא חן בעינינו, ואנחנו כל כך שמחים שבאת. אנחנו יודעים שהעמסנו עליך עכשיו חתיכת משקל של מסורת ושל משמעות. צר לנו, קשה להיות יהודי. אבל אנחנו גם רוצים לאחל לך שתהיה ילד מאושר ושמח. בפשטות. שתאכל דברים טעימים, שתחווה חוויות מיוחדות, שיהיו לך חברים ובני משפחה שיאהבו אותך, שתטייל על הקירות. אוהבים אותך, אבא ואמא

לא המלצת הצבעה, אבל הטיעונים נגד הצבעה למפלגה שאולי לא תעבור הם מטומטמים.

צחקתי בקול כמה פעמים

מה אם, רק בשביל הניסוי, נריץ מפלגה אחת שלא תעשה סרטוני AI?

שלוש שנים ל-11.10.2023, היום בו התקבלה ההחלטה (אולי) הכי חשובה במהלך המלחמה

דל"פ וקצת באיחור: ההתרגשות הרבתי מהראיון של מקגורק אצל סינור, צריכה להיות מובנת בעיקר על רקע הפער בין חשיבות והדיקות הקשר בין ישראל לארצות הברית במלחמה הזו, לבין כמה שהציבור מבין את הפרטים של הקשר הזה. אני בעצמי לא מתיימר להבנה של פרטי הפרטים, אבל אני משתגע מכמה השיח הציבורי בכלל לא נמצא שם, ובוחן כל סוגיה רק דרך הפריזמה של פוליטיקה פנים ישראלית. כש @roni_eitan הנגיש פה השבוע את סינור, הימין חגג על התבטאויות שלו (ובצדק, כי באמת הופרחו פה לאורך השנתיים האחרונות אמירות על גבול תיאוריית הקונספירצייה בכל הנוגע למשא ומתן לשחרור החטופים) אבל אותו עיוורון בדיוק קיים בימין בנוגע לשורה של סוגיות, ואלמלא אותו עיוורון - אולי הנזק שנגרם לנו בדעת הקהל האמריקאית היה פחות משהוא עכשיו. אגב, למי שכן רוצה להבין יותר את הפרטים אני ממליץ ממש בכל לב על הספר של בוב וודוורד (כן, ההוא מווטרגייט) שיצא על מלחמות אוקראינה וישראל בזמן ממשל ביידן. מעטים הספרים שקראתי מרותק ככה. אחר כך - תמשיכו לקרוא את הפרקים על שתי המערכות מול איראן בספר של ג'ונה ג'רמי בוב ו @ElliotKaufman6 . שני הספרים יצאו בעברית, והם קריאים מאוד ומלאים בפרטים מרתקים.