יוסי אליטוב Yossi Elituv

כשאדם פוגש חבר הזקוק לאותה ישועה, ייתכן שהקב״ה כבר פותח לו דרך: להתפלל על חברו, ומתוך כך להיענות בעצמו תחילה | אור החיים אקטואלי youtu.be/UWF2YJTGcg8?is=9rQp…

הרבה זמן לא הייתה תמימות דעים כזאת בין ליברמן לנתניהו. שניהם יעשו הכול כדי להגיע לבחירות חדשות, וידחו כל אפשרות להקמת ממשלה. סוף־סוף הם מסכימים על משהו: חוזרים לקלפי.

יהודי שקיבל הבטחה מהקדוש ברוך הוא צריך להאמין שתתקיים כבר ברגע ששמע אותה. גם כשהעולם עדיין עומד במקומו, גם כששום דבר אינו מבשר שהישועה קרובה, דברו של הבורא כבר ניתן. האמונה אינה ממתינה למציאות שתאשר את ההבטחה; ההבטחה עצמה מעניקה לה את ודאותה. אברהם ושרה קיבלו בשורה מופלאה על בן שייוולד להם לעת זקנתם, ושניהם צחקו. ובכל זאת, רק על שרה נשאלה השאלה: “לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה”. מדוע התקבלה שמחתו של אברהם, ואילו שמחתה של שרה עוררה הקפדה? ההבדל טמון ברגע שבו התעוררה השמחה. אברהם שמח מיד כששמע את ההבטחה. דבר הבורא לבדו הספיק כדי למלא את ליבו שמחה, עוד בטרם ראה שינוי כלשהו. גם צחוקה של שרה היה שמחה, אך הוא בא לאחר שחשה שגופה מתחדש ושבו אליה כוחות נעוריה. רק אז התאמתה אצלה הבשורה, והלב נפתח לשמוח. זהו עומק התביעה. השמחה הייתה ראויה; ההמתנה להוכחה היא שעוררה הקפדה. כשבעל ההבטחה הוא הקדוש ברוך הוא, אין צורך להמתין לסימן שייתן לדבריו תוקף. אברהם כבר שמח בבן המובטח בשעה שהכול סביבו נראה כשהיה. את מה ששרה מצאה בשינוי שהתחולל בגופה, מצא אברהם בעצם ההבטחה: הבורא אמר, וליבו כבר האמין ושמח. (תובנה לחיים בהשראת אור החיים הקדוש)

הבוקר צריך להניח על השולחן אפשרות נוספת: ממשלת מרכז־שמאל עם החרדים. השינויים שעוברים על ש״ס עשויים להכשיר גם את הדרך הזאת. התנועה נעשית חרדית יותר, מסתגרת יותר ועסוקה יותר בצרכים של הציבור שלה. לתהליך הזה עשויה להיות משמעות גם בשאלת השותפים לממשלה הבאה. אם נתניהו בנה על אריה דרעי כאיש שיתחזק עבורו את הקואליציה ויחזיק אותה עד לבחירות הבאות, הוא צריך להביא בחשבון שהפעם דרעי אינו מונח בכיסו. דרעי מהרהר ברצינות על פרישה מהחיים הפוליטיים. גם מכיוון ליברמן קשה לראות את הישועה. למרות השיחות בין אנשיו לאנשי נתניהו, ההערכה היא שליברמן יוותר על כל העולם הבא שלו לפני שיושיט לנתניהו חבל הצלה. כך נותרים שני תרחישים מעשיים: בנט מביא את אנשיו לממשלת ימין, או שהחרדים חוברים לאייזנקוט בתמורה לחוק גיוס שפוי. האפשרות השנייה מחייבת תשומת לב רבה יותר מזו שקיבלה עד עכשיו, במיוחד לנוכח התהליכים בתוך ש״ס. ממשלת אחדות של נתניהו ואייזנקוט עדיין נמצאת ברשימת האפשרויות, אבל היא תלויה במידה רבה במה שיתרחש בזירה האיראנית ובמידת הנחישות של טראמפ להביא להקמתה. כדי שהמהלך הזה יבשיל, יידרש כנראה כוח גדול מן הכוחות שמפעילים כרגע את המערכת מבפנים. וגם אז, לאייזנקוט תהיה בעיה משלו: הוא מוקף בגורמים מהשמאל הקיצוני שיתנגדו בכל כוחם לחבירה לנתניהו. כדי להגיע להסכמה עם האיש שמולו, הוא יצטרך קודם להתגבר על האנשים שלצידו.

ליל שימורים בש״ס: אריה דרעי שוקל את צעדיו ולא שולל פרישה מהחיים הפוליטיים.

״מוותר מראש על פלח של 21% באוכלוסייה – ציבור נורמטיבי, שומר חוק, פרודוקטיבי, עובד ותורם, משום שנציגיהם מתבטאים לעיתים בקיצוניות״ (הארץ הבוקר) מה זה ״ערב רב״? אנשים שקמים בבוקר ומטיפים שנאה וארס נגד אחיהם, ובאותה נשימה מנרמלים ״הצבעות ארגזים״ של אוכלוסיות שחלקים מתוכן מייחלים להשמדתנו.

האם תימצא הדרך להושיב את ליברמן עם ביבי בתמורה לרוטציה על ראשות הממשלה? דברים שאמרתי הערב בשש עם עודד בן עמי @N12News

כולנו צריכים לשנות דיסקט. הגלויה שקיבלנו מהעם ברורה: אחדות היא צו השעה. כל מחנה יכול לחפש בתוצאות הוכחה לצדקתו, אבל המסר גדול מהחשבונות המפלגתיים. לא הימין ניצח ולא השמאל ניצח. הקריאה לאחדות היא שניצחה. יש בינינו מחלוקות עמוקות, ואיש אינו צריך להתנצל עליהן. אבל בדרך התרנו לעצמנו להפוך חילוקי דעות לשנאה גלויה. נרמלנו באולפנים שיח של בוז. יושבים פרשנים ועיתונאים ויורקים אש לעבר אישה חרדית בת ארבעים או נער חילוני בן שש עשרה, כאילו עצם זהותם היא כתב אישום. לפעמים נדמה שיצאנו מדעתנו. התרגלנו לדבר על ציבורים שלמים בלי לראות את האנשים שבתוכם. האחריות לשינוי מונחת על כולם. נתניהו צריך להשתחרר מהחלום על ממשלת ימין, ואייזנקוט וליברמן צריכים להשתחרר מעמדת ׳רק לא נתניהו׳. מיליוני אזרחים תומכים בנתניהו, ולבחירה שלהם מגיע כבוד גם ממי שמתנגד לה בכל ליבו. עכשיו הזמן לממשלת אחדות רחבה. מי שמוכן לשבת יחד ולקבל אחריות, שייכנס. מי שמעדיף להמשיך לפסול ולהחרים, שיפרוש לביתו. לאחדות הזאת צריך להיות תוכן. מסדירים בחוק את מעמדם של בני הישיבות, בהסדר הוגן למדינה ומכיל כלפי עולם התורה. מסיימים בחנינה את המשפט המקומם נגד נתניהו. מבטלים את החלקים ברפורמה המשפטית שקרעו את העם. כל צד יידרש לוותר על משהו שחשוב לו, ולהכיר בכך שגם לצד השני יש אמונות, פחדים וקווים שקשה לו לחצות. כך מתחילים לעבוד יחד. אנחנו חייבים את זה לילדים שלנו. ואם הדאגה לעתידם אינה מספיקה כדי להושיב אותנו יחד, אפשר להביט באויבים שבחוץ ובזירות שסביבנו. יש לנו די איומים להתמודד איתם. הגיע הזמן להפסיק להתייחס זה לזה כאיום נוסף. אז חברים, תשתחררו מהשנאה. הפסיקו לתת הכשר לשיח האלים וחפשו הסכמה בכל מקום שאפשר למצוא אותה. נמשיך להתווכח, ויש הרבה על מה. אבל נקבע מחדש את גבולות השיח ונזכור שאנחנו בנים למשפחה אחת, שצריכים לברר גם את המחלוקות הקשות סביב שולחן אחד. ולפני שכל אחד פוסל את היושב מולו, כדאי שיזכור: כל הפוסל, במומו פוסל!

יש רק דבר אחד שעלול לקלקל לנתניהו את השמחה הבוקר: הניסיון להרכיב ממשלת ימין. בחשבון שלו, החרדים כבר בפנים ואת חוק הגיוס יסדרו אחר כך. בחשבון שלהם, להערכתי, קודם מסדרים את החוק ורק אחר כך מדברים על כניסה. הבדל קטן בסדר המילים, ממשלה שלמה נופלת בתוכו. אבל עוד לפני הרכבת הממשלה, ראוי לנהוג מעט צניעות מול המספרים. הפערים הגדולים בין הסקרים והמדגמים צריכים ללמד אותנו משהו על הנחרצות שלנו. ההערכה שלי עדיין היא שנתניהו אינו מגיע ל־61. אלא שהעיסוק בשאלה הזאת מסתיר שאלה אחרת: גם אם ישיג את המספר, האם יהיו לו שותפים שיוכלו ללכת איתו? כאן, לדעתי, הוא מחמיץ פעם נוספת את החרדים. הוא סופר אותם כחלק מן הפתרון, בשעה שהם עצמם ממתינים לפתרון שיאפשר להם להצטרף. חוק הגיוס אינו סעיף שאפשר להשאיר להשלמות אחרונות במשא ומתן הקואליציוני. זהו אירוע ארוך, נפיץ ומייגע, ומי שמתנה בו את כניסתו לממשלה אינו שותף שאפשר להסתפק בהבטחה כללית כלפיו. נתניהו עלול לגלות שיש לו די מנדטים כדי לחסום ממשלה אחרת, אבל אין לו די שותפים כדי להקים את ממשלתו. לכן ממשלת אחדות היא כיום, בעיניי, המוצא המעשי היחיד. היא תאפשר להקים ממשלה בלי להמתין לפתרון מוקדם של כל המחלוקות. את המחלוקות עצמן יצטרכו לפתור מתוך הממשלה, כשהמדינה כבר מסוגלת לפעול. שני האנשים היחידים שיכולים, בעיניי, לחלץ את ישראל מן המעגל הזה כבר הבוקר הם דונלד טראמפ ויצחק הרצוג. ביוזמה משותפת ובערבויות של שניהם אפשר יהיה להעמיד ממשלה של נתניהו ואייזנקוט, עם חלוקת תפקידים ברורה ורוטציה מוסכמת. הערבויות נחוצות גם ליום שבו יידרש אחד השותפים לקיים את מה שהיה לו נוח להבטיח ביום ההקמה. הגרעין שאני רואה הוא הליכוד, אייזנקוט וסמוטריץ׳, ואולי גם בנט. ליברמן, להערכתי, לא יצטרף; בן גביר לא יוזמן. וכן, גם החרדים יישארו בשלב הראשון בחוץ. התנאי שלהם לכניסה טרם התמלא, ואין טעם לבנות מתווה המתעלם מכך. בהמשך ייתכנו הצטרפויות ושינויים, אבל הממשלה אינה יכולה להמתין עד שכל שותף אפשרי יקבל מראש את כל הדרוש לו. דווקא כאן נדרשת הבחנה: הקמת ממשלה בלי המפלגות החרדיות אינה פוטרת אותה מן הצורך לדבר איתן. היא תוכל לקדם מתווה גיוס בלי להמתין להצטרפותן, אבל המתווה עצמו יצטרך להיבנות בהידברות, בהכלה ובהבנת המציאות החרדית. היעדרם של שרים חרדים משולחן הממשלה אינו סיבה להיעדר הקשבה. מי שיחשוב שהישארותם בחוץ מאפשרת לו לפתור את הסוגיה באטימות, עלול להעמיק בדיוק את הקושי שביקש להסיר. ממשלה כזאת תוכל לפעול מול איראן, לקדם את הסדרת הגיוס ולהביא לפתרון שאלת החנינה לנתניהו. זהו המתווה: עסקת איראן–חנינה, שבמרכזה ממשלת אחדות המסוגלת לקבל החלטות. אין צורך להעמיד פנים שכל השותפים יתחילו לחשוב אותו דבר; די שיבינו מה מחייב אותם לפעול יחד. החלופה היא בחירות נוספות. אלא שסיבוב נוסף אינו אותו משחק בתוספת הזדמנות לתקן את התוצאה. עצם ההליכה אליו משנה את התנאים: ההתגייסות בציבור הערבי אינה מובטחת, השמאל עלול להתקשות לשחזר את גיוס החירום בעולם, והימין עשוי להגיע מפוצל פחות. גם עייפות וייאוש מתורגמים בסופו של דבר למנדטים. מי שבונה על בחירות חוזרות צריך להביא בחשבון שגם יריביו ילמדו משהו מן הבחירות הקודמות. לכן אייזנקוט צריך להשוות את ממשלת האחדות האפשרית לתוצאה הסבירה של בחירות נוספות, על כל הסיכונים שבה. אם נדרשת צניעות בקריאת המספרים של היום, היא נדרשת גם בניחוש המספרים של מחר. ממשלה עם נתניהו, רוטציה ושותפות ממשית בהנהגה עשויה להיראות כמו פשרה כואבת. השאלה היא על מה נשענת ההנחה שהבחירות הבאות יציעו לו פשרה טובה ממנה.

כיצד אפשר לעמוד למשפט לפני מי שאין גבול לגדולתו? הרי כל חטא, גם כזה שנראה בעינינו קטן, הוא מרידה במלך העולם. אילו היינו נידונים לפי רוממותו של מי שהמרינו את פיו, מי היה יכול לעמוד בכך? הפער שבין בורא לאדם מוגבל היה מעניק לכל מעידה חומרה שקשה לשאת. ובכל זאת, בשעה שזעקת סדום עולה לשמים, אומר הקב״ה: ״אֵרְדָה נָּא״. וכי עליו לרדת כדי לראות? הלא העולם כולו גלוי לפניו. אלא שזו ירידה אל מידת האדם: הקב״ה כביכול מניח את רום מעלתו בצד, וניגש לדון את ברואיו לפי ערכם. הוא בוחן את המעשה מתוך ההשוואה לנברא, בלי להעמיד מולו את מלוא משמעות הפגיעה בכבודו האינסופי. הדין נותר דין, והאדם אחראי למעשיו. גם לאחר הירידה הזאת ייתכן שיימצא חייב, כפי שאירע בסדום. אבל עצם הדרך שבה מתברר משפטו כבר ספוגה ברחמים. בטרם נשקלה האשמה, נבחרה אמת המידה שתאפשר לדון אדם כפי מידותיו. (תובנה לחיים בהשראת אור החיים הקדוש)

בתוך מגמת הירידה של המפלגות החרדיות, יש גם אלומת אור מעניינת דווקא בביתר עילית: יהדות התורה רשמה בעיר התחזקות של 4,000 קולות. נראה שהליהוק של דודי זלץ לרשימה הארצית לכנסת החזיר הביתה גם חלק ממאוכזבי ג’.

שתי מסקנות הבוקר: כולנו חייבים לבקש סליחה ממומו פילבר. מכונה משומנת של אדם אחד. הוא היה הכי קרוב למציאות. ובכלל, הגיע הזמן להפסיק להתייחס למדגמים ולסקרים בחרדת קודש. כל אחד מהגג מנהמת ליבו, ואז מצרף לזה גרף ואחוזים.

כמה נכון. כמה מדויק. תמיד נשלחת לביבי יד משמים, למעלה מדרך הטבע!

במצעד התהפוכות של הלילה: הערבים הפתיעו. השמאל הובס. הימין רשם הישג, אך לא ניצחון. ישראל נותרה בערפל.

ועדיין, הכותרת הגדולה של הערב תהיה אחת: אין הכרעה בישראל. הזינוק הערבי מסבך עוד יותר את המפה הפוליטית. לא הימין ולא השמאל יכולים כרגע להרכיב ממשלה בכוחות עצמם. נכון, בחירת יו״ר הכנסת הבא והקמת ועדת חקירה ממלכתית מחכות מעבר לפינה. אבל גם איראן מחכה מעבר לפינה. ולהישען על גוש ערבי כבסיס לניהול מדינה בשעה רגישה כל כך, זה כבר יהיה טירוף.