הקורא (@IsraeliReader) header
הקורא (@IsraeliReader) profile picture

📚כל שבוע אני אכתוב ביקורת על ספר שקראתי באותו השבוע. מתעניין בפוליטיקה, מלחמה, כלכלה, מדע, ועוד מלא שיט. מעניין פה

Joined January 2026
Photo by הקורא (@IsraeliReader)Photo by הקורא (@IsraeliReader)Photo by הקורא (@IsraeliReader)Photo by הקורא (@IsraeliReader)Photo by הקורא (@IsraeliReader)Photo by הקורא (@IsraeliReader)Photo by הקורא (@IsraeliReader)Photo by הקורא (@IsraeliReader)Photo by הקורא (@IsraeliReader)Photo by הקורא (@IsraeliReader)
על גן העדן האבוד של טולקין: 1/ בשנת 1966 הגיע עיתונאי צעיר בשם ג'ון איזארד לראיין את ג'ון רונלד רעואל טולקין. מבחינתו של איזארד, זה היה רגע מצוין לפגוש את האיש שמאחורי ההוביט ושר הטבעות. הספרים של טולקין כבר התחילו להפוך לתופעה, בארצות הברית התחוללה סביבם סערה בגלל מהדורה פיראטית, והיה אפשר לצפות שסופר במעמדו ירצה לדבר על הצלחה, מכירות, ביקורות או על העולם העצום שברא. אבל טולקין רצה לדבר על דבר אחר לגמרי. לא על פרודו, לא על גנדלף, ולא על הטבעת. הוא רצה לדבר על סרהול.
44
57
25
560
59,701
השבוע התרחשה דרמה של ממש בעולם השחמט. מגנוס קרלסן, מי שמחזיק במקום הראשון בדירוג העולמי כבר יותר מ-15 שנים ברציפות (ואף הגיע אליו עוד קודם לכן), כמעט איבד את המקום הראשון לפביאנו קרואנה האמריקאי. קצת רקע: בשנת 2023 החליט קרלסן לוותר על ההגנה על תואר אלוף העולם. אחת הסיבות המרכזיות הייתה שהוא איבד עניין בתהליך הממושך של ההכנה לאליפות העולם בשחמט קלאסי (Classical Chess), הפורמט הארוך של המשחק. מאז הוא ממעט יחסית לשחק בפורמט הזה, ומעדיף להתמקד בפורמטים מהירים יותר, כמו Rapid ו-Blitz. במקביל, קרלסן היה מעורב בקידום רעיון חדש של טורניר שמשלב כמה פורמטים של שחמט בתחרות אחת. לטורניר קוראים Total Chess World Championship Tour, והשבוע החל הפיילוט הראשון שלו בבודפשט שבהונגריה. הטורניר נפתח בתחרות Blitz, שבה קרלסן, כצפוי, סיים במקום הראשון. אלא שאז הגיע שלב ה-Fast Classical, פורמט שבו לכל שחקן מוקצות 45 דקות, בתוספת 30 שניות לכל מסע, ושם התחילה הנפילה. קרלסן, שנכנס לטורניר עם דירוג של 2823 נקודות, החל להפסיד ולאבד נקודות דירוג בקצב חריג (9 תוצאות תיקו, והפסד בודד). בשלב מסוים ירד הדירוג החי שלו עד לסביבות 2801, אחת הנקודות הנמוכות ביותר שלו זה שנים רבות. ובזמן שקרלסן התרסק, פביאנו קרואנה, אותו שחמטאי שהתמודד מולו על אליפות העולם ב-2018, הלך והתחזק. קרואנה צבר נקודות דירוג והתקרב עד למרחק של כחמש נקודות בלבד מקרלסן! כדי להבין את גודל האירוע, צריך לזכור שקרלסן נמצא במקום הראשון בעולם ברציפות מאז יולי 2011. יותר מ-15 שנים שבהן איש לא הצליח להדיח אותו מהפסגה. אלא שהדרמה לא הסתיימה שם. קרלסן סיים את שלב הבתים ללא ניצחון אחד ב-Fast Classical, איבד כל סיכוי לזכות בטורניר, וכעת הוא נאלץ להתמודד במשחקי הדירוג על המקומות 17 עד 20 בלבד. מחר, ב-17 בנובמבר, יתחדשו המשחקים, ותוצאת תיקו נוספת בפורמט הקלאסי המהיר צפויה להוריד את הדירוג החי שלו מתחת ל-2800 נקודות, לראשונה מאז 2009! קרלסן עדיין מדורג ראשון בעולם, אבל השבוע הוכיח שגם השליטה הכמעט מוחלטת שלו אינה מובנת מאליה. זמנים היסטוריים בעולם השחמט.
12
313
28,364
אני בהתלבטות אדירה אם לצייץ את אחד הציוצים הכי ארסיים שאי פעם הועלו לפלטפורמה הזאת. אבל לקחתי על עצמי, מאז ה-7.10 לנסות לתקן את חלקי בשיח המעוות ששורר פה, לכן אני משתדל להימנע כמה שיותר לצייץ לגופו של עניין, ולא לגופו של אדם. לצערי אני עדיין חוטא בזה מידי פעם, אבל משתדל להימנע. לילה טוב
15
1
106
3,199
המלצת ספרים (אחרי כמעט ארבעה חודשים!): 1776, מאת ההיסטוריון והסופר הנודע דיוויד מקאלו, זוכה שני פרסי פוליצר. הספר מגולל את סיפורה של מלחמת העצמאות האמריקאית, תוך התמקדות בשנת 1776, אחת השנים הגורליות ביותר במאבק לעצמאות. מקאלו מתאר בפירוט את המערכות הצבאיות שהתנהלו באותה שנה, החל במצור על בוסטון, שהסתיים בנסיגת הבריטים מהעיר, דרך התבוסות הקשות שספג הצבא הקונטיננטלי בפיקודו של ג'ורג' וושינגטון, ועד לניצחון בקרב טרנטון בסוף השנה. לאורך הספר מתגלה עד כמה הניצחון האמריקאי היה רחוק מלהיות מובן מאליו. וושינגטון ספג תבוסה אחר תבוסה, צבאו סבל ממחסור, ממחלות ומעריקות, ואפילו כמה מקציניו הבכירים, ובהם צ'ארלס לי, פקפקו בכישוריו כמפקד וביכולתו להוביל את המאבק לעצמאות. ובכל זאת, וושינגטון המשיך להילחם. הספר מסתיים בניצחון האמריקאי בקרב טרנטון, שבו הביסו כוחותיו של וושינגטון את החיילים ההסיאנים ששירתו בצבא הבריטי. הניצחון, שהגיע לאחר שורת תבוסות, חולל מפנה מורלי משמעותי והפיח תקווה מחודשת במאבק לעצמאות. אבל דווקא סיומו של הספר הוא החלק שאני רוצה להתעכב עליו. לאור הדיונים שהתנהלו כאן לאחרונה על מלחמות, ניצחונות וכישלונות, הרגשתי כאילו הדברים שקראתי הגיעו בתזמון מכוון. הרי מלחמת העצמאות האמריקאית לא הוכרעה בקרב אחד, וגם לא בשנת 1776. היא הייתה מאבק ממושך, רצוף תבוסות, טעויות ומחירים כבדים. מה שהכריע בסופו של דבר לא היה היעדרם של כישלונות, אלא היכולת להמשיך להילחם, ללמוד מהם ולא לאבד את המטרה. בעיניי זה הלקח החשוב ביותר שאפשר לקחת מהספר. ניצחון במלחמה אינו מחייב ניצחון בכל קרב, ותבוסה בקרב אינה מעידה בהכרח על כישלון במלחמה. ואת הדברים האלה, נדמה לי, אין דרך טובה יותר לסכם מאשר במילותיו של מקאלו עצמו, בסיום הספר: "הוא [וושינגטון] לא היה אסטרטג או טקטיקן מזהיר, לא היה נואם מחונן, ולא היה אינטלקטואל. בכמה רגעים מכריעים הפגין הססנות מובהקת. הוא נכשל בכמה טעויות שיפוט חמורות. אבל הניסיון היה מורהו הגדול עוד מנערותו, ובשעת המבחן הגדולה ביותר שלו, למד בלא הרף מהניסיון. ומעל לכול, וושינגטון מעולם לא שכח מה מוטל על כף המאזניים, ומעולם לא אמר נואש. במכתביו לקונגרס ולקציניו, ובפקודות הכלליות שלו, קרא וושינגטון שוב ושוב - ל"התמדה ולאומץ", ל"סבלנות ולהתמדה", ל"אומץ לב לבלי חת ולהתמדה"." ובהמשך: "המלחמה הייתה מאבק ממושך, מפרך וכאוב בהרבה מכפי שהדורות הבאים יבינו או יוכלו להעריך... לאותם שהמשיכו להילחם בקרב על העצמאות, שנת 1776, הנחגגת כשנת הולדתה של האומה ועל שום חתימתה של הצהרת העצמאות, הייתה שנה של ניצחונות מועטים מדי, של סבל מתמשך, מחלות, רעב, עריקות, פחדנות, התפכחות, תבוסה, מפח נפש נורא ופחד שלעולם לא יישכחו מלבם, אבל גם שנה של אומץ לב עילאי ומסירות איתנה לארצם, וגם זאת לעולם לא יישכח מלבם." 8/10
1
50
1,595
רבים בתגובות העירו, ובצדק, שמלחמת ששת הימים היא דוגמה מצוינת נוספת לכך. קדמו לה מלחמת העצמאות ומבצע קדש, שבשתיהן ניצחנו. ואז הגיעה מלחמת ששת הימים, מהניצחונות הצבאיים המרשימים בהיסטוריה, מלחמה שנלמדת עד היום באקדמיות צבאיות ברחבי העולם. ובכל זאת, אחריה הגיעו מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. האם העובדה שנאלצנו להילחם שוב הופכת את הניצחון בששת הימים לכישלון? ודאי שלא. ניצחון במלחמה אינו מבטיח שלא תפרוץ מלחמה נוספת. אז מה השתנה? אולי לא העיקרון, אלא הממשלה והפוזיציה שממנה שופטים אותו.
ערן, כמו רבים אחרים, אינו מבין דבר וחצי דבר במלחמה. ישנה תפיסה משונה שלפיה אם מדינה נאלצת לתקוף את אויביה פעם נוספת, הרי שתקיפותיה הקודמות נכשלו. כאילו מלחמה אמורה להסתיים במכה אחת, ואם האויב עדיין עומד על רגליו, סימן שלא הושג דבר. אלא שההיסטוריה מלמדת אותנו בדיוק את ההפך. בשנת 490 לפנה״ס הביסו היוונים את הפרסים בקרב מרתון. זה היה ניצחון מרשים, אבל הוא לא סיים את המלחמות בין היוונים לפרסים. כעבור עשר שנים שבו הפרסים ופלשו ליוון בכוח עצום. היוונים נלחמו בתרמופילאי, הובסו, נסוגו, ניצחו בקרב הימי בסלמיס, ולבסוף הביסו את הצבא הפרסי בפלטאיה בשנת 479 לפנה״ס. איש אינו טוען היום שהניצחון במרתון היה כישלון רק משום שהפרסים שבו כעבור עשור. כך גם במלחמת העולם השנייה. בעלות הברית לא הביסו את גרמניה הנאצית במבצע אחד. הן נלחמו בצפון אפריקה, באוקיינוס האטלנטי, באיטליה, בנורמנדי ובחזית המזרחית. הן ספגו תבוסות קשות, נסוגו, התארגנו מחדש ויצאו למתקפות נוספות. הניצחון בסטלינגרד לא ייתר את הפלישה לנורמנדי, וההצלחה בנורמנדי לא ייתרה את הקרבות שהובילו בסופו של דבר לברלין. גם המלחמות הנפוליאוניות לא הוכרעו בקרב יחיד. נפוליאון הובס בלייפציג בשנת 1813, הודח בשנת 1814, שב לשלטון בשנת 1815, ורק לאחר מכן הובס סופית בווטרלו. מלחמות אינן סדרה של אירועים מנותקים. הן תהליך מצטבר. כל קרב עשוי לשחוק את כוחו של האויב, לפגוע בתשתיותיו, לצמצם את יכולותיו, לשבש את תוכניותיו ולשנות את מאזן הכוחות לקראת העימות הבא. וזה מביא אותנו לאיראן. העובדה שישראל כבר תקפה באיראן פעמיים אינה הופכת תקיפה שלישית, אם תידרש, להוכחה לכישלון. בדיוק כפי שהצורך במתקפה נוספת אינו מוכיח כשלעצמו שהמתקפה הקודמת הייתה מוצלחת. השאלה האמיתית אינה כמה פעמים תקפנו, אלא מה השגנו בכל פעם. אילו יכולות השמדנו? עד כמה עיכבנו את האויב? כיצד השתנה מאזן הכוחות? והאם אנחנו קרובים יותר להשגת יעדינו האסטרטגיים? כמובן, לא כל מתקפה נוספת מוצדקת. מלחמה יכולה גם להפוך למעגל חסר תוחלת של פעולות צבאיות שאינן מקדמות יעד מדיני ברור. לכן כל פעולה צריכה להיבחן לפי הישגיה, מחירה והחלופות לה. אבל עצם הצורך להילחם שוב אינו מעיד על כישלון. ההיסטוריה אינה זוכרת מלחמות לפי מספר הקרבות שנדרשו כדי לנצח בהן, אלא לפי התוצאה שאליה הובילו. מלחמה אינה קרב אחד. היא מערכה שלמה. ומי שמבקש לשפוט אותה ברצינות, צריך להסתכל על המערכה, ולא רק על הקרב האחרון.
18
6
1
165
3,616
מלחמה זאת אומנות שצריך ללמוד. סון דזה דיבר על כך, קלאוזביץ, נפוליאון מקיאוולי ועוד. בישראל נושא המלחמה די הוזנח, ובעיניי זה נוראי. לטובת הקורא ערן אפרת, הנה מספר המלצות. מלחמה ואסטרטגיה כנראה הכי חשוב פה. חימוש והשפעה גם מעולה, וכל השאר נותנים גם רקע טוב. זה כמובן על קצה המזלג, אבל אפשר להתחיל מפה, ולהתקדם. בהצלחה
20
9
2
152
12,879
אפשר להוסיף כמובן את אמנות המלחמה, אסטרטגיה של גישה עקיפה, הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא, תולדות הלחימה ועוד יכלה הזמן והמה לא יכלו אם אפרט הכל פשוט תמצאו משהו שמעניין אתכם
1
1
18
883
ערן, כמו רבים אחרים, אינו מבין דבר וחצי דבר במלחמה. ישנה תפיסה משונה שלפיה אם מדינה נאלצת לתקוף את אויביה פעם נוספת, הרי שתקיפותיה הקודמות נכשלו. כאילו מלחמה אמורה להסתיים במכה אחת, ואם האויב עדיין עומד על רגליו, סימן שלא הושג דבר. אלא שההיסטוריה מלמדת אותנו בדיוק את ההפך. בשנת 490 לפנה״ס הביסו היוונים את הפרסים בקרב מרתון. זה היה ניצחון מרשים, אבל הוא לא סיים את המלחמות בין היוונים לפרסים. כעבור עשר שנים שבו הפרסים ופלשו ליוון בכוח עצום. היוונים נלחמו בתרמופילאי, הובסו, נסוגו, ניצחו בקרב הימי בסלמיס, ולבסוף הביסו את הצבא הפרסי בפלטאיה בשנת 479 לפנה״ס. איש אינו טוען היום שהניצחון במרתון היה כישלון רק משום שהפרסים שבו כעבור עשור. כך גם במלחמת העולם השנייה. בעלות הברית לא הביסו את גרמניה הנאצית במבצע אחד. הן נלחמו בצפון אפריקה, באוקיינוס האטלנטי, באיטליה, בנורמנדי ובחזית המזרחית. הן ספגו תבוסות קשות, נסוגו, התארגנו מחדש ויצאו למתקפות נוספות. הניצחון בסטלינגרד לא ייתר את הפלישה לנורמנדי, וההצלחה בנורמנדי לא ייתרה את הקרבות שהובילו בסופו של דבר לברלין. גם המלחמות הנפוליאוניות לא הוכרעו בקרב יחיד. נפוליאון הובס בלייפציג בשנת 1813, הודח בשנת 1814, שב לשלטון בשנת 1815, ורק לאחר מכן הובס סופית בווטרלו. מלחמות אינן סדרה של אירועים מנותקים. הן תהליך מצטבר. כל קרב עשוי לשחוק את כוחו של האויב, לפגוע בתשתיותיו, לצמצם את יכולותיו, לשבש את תוכניותיו ולשנות את מאזן הכוחות לקראת העימות הבא. וזה מביא אותנו לאיראן. העובדה שישראל כבר תקפה באיראן פעמיים אינה הופכת תקיפה שלישית, אם תידרש, להוכחה לכישלון. בדיוק כפי שהצורך במתקפה נוספת אינו מוכיח כשלעצמו שהמתקפה הקודמת הייתה מוצלחת. השאלה האמיתית אינה כמה פעמים תקפנו, אלא מה השגנו בכל פעם. אילו יכולות השמדנו? עד כמה עיכבנו את האויב? כיצד השתנה מאזן הכוחות? והאם אנחנו קרובים יותר להשגת יעדינו האסטרטגיים? כמובן, לא כל מתקפה נוספת מוצדקת. מלחמה יכולה גם להפוך למעגל חסר תוחלת של פעולות צבאיות שאינן מקדמות יעד מדיני ברור. לכן כל פעולה צריכה להיבחן לפי הישגיה, מחירה והחלופות לה. אבל עצם הצורך להילחם שוב אינו מעיד על כישלון. ההיסטוריה אינה זוכרת מלחמות לפי מספר הקרבות שנדרשו כדי לנצח בהן, אלא לפי התוצאה שאליה הובילו. מלחמה אינה קרב אחד. היא מערכה שלמה. ומי שמבקש לשפוט אותה ברצינות, צריך להסתכל על המערכה, ולא רק על הקרב האחרון.
ערב טוב, אחרי שנכשל 7000 פעם, לא ממליץ לתת לביבי לנהל שוב מתקפה באיראן (באם תהיה כזאת, לא נראה לי) שתביא כרגיל 0 תוצאות ונאום מגוחך שהסרנו את איום הגרעין האיראני לדורות (אלא אם כן דור בעיניו זה פרק זמן של 30 דקות). אי אפשר להחליף את הלוזר הזה במישהו שמסוגל לנהל מערכה כמו שצריך לשם שינוי ולא רק לדשדש?
209
112
22
1,535
120,406
למי שמתעניין באומנות המלחמה: teapawt.org/IsraeliReader/status/2…
מלחמה זאת אומנות שצריך ללמוד. סון דזה דיבר על כך, קלאוזביץ, נפוליאון מקיאוולי ועוד. בישראל נושא המלחמה די הוזנח, ובעיניי זה נוראי. לטובת הקורא ערן אפרת, הנה מספר המלצות. מלחמה ואסטרטגיה כנראה הכי חשוב פה. חימוש והשפעה גם מעולה, וכל השאר נותנים גם רקע טוב. זה כמובן על קצה המזלג, אבל אפשר להתחיל מפה, ולהתקדם. בהצלחה
4
1
87
7,640
בקיץ 1858 התרחש בלונדון אירוע כל כך חריג, עד שהוא אילץ את האימפריה החזקה בעולם להתמודד עם בעיה שבמשך שנים העדיפה לדחות. חברי הפרלמנט הבריטי, מצאו את עצמם מתקשים לשבת בבניין הפרלמנט. חלקם נאלצו להתרחק מחדריהם, ואחרים ניסו למצוא דרכים לאטום את החלונות. האויב היה נהר התמזה, שזרם ממש מתחת לחלונותיהם והפיץ סירחון כה נורא, עד שהמחוקקים התקשו להמשיך בעבודתם. אבל מה שהופך את הסיפור הזה למעניין באמת הוא מה שקרה לפני כן. במשך שנים מתו בלונדון אלפי בני אדם ממגפות כולרה. רופא בריטי כבר הציג ראיות לכך שמקור המחלה הוא מי שתייה מזוהמים, אחד הסופרים המפורסמים בעולם ניהל מאבק ציבורי לשיפור תנאי התברואה, ומהנדסים הציעו תוכניות לפתרון הבעיה. ובכל זאת, ההתנגדות הפוליטית והכלכלית נמשכה, והרפורמות התקדמו באיטיות. אלא שכאשר הריח הגיע לבניין הפרלמנט, בתוך שבועות ספורים אושרו צעדים שאפשרו להוציא לפועל את אחד ממיזמי התשתית הגדולים בתולדות העיר. וכאן עולה שאלה. איך ייתכן שאלפי בני אדם שמתו ממגפות לא הצליחו לזרז את הפתרון, אבל כמה שבועות של סירחון בלתי נסבל הצליחו לעשות זאת? כדי להבין את התעלומה הזאת צריך לחזור כמה עשרות שנים אחורה, אל רחובותיה הצפופים של לונדון הוויקטוריאנית, ולפגוש שני אנשים שלא היה ביניהם כמעט שום דבר משותף: רופא בשם ג'ון סנואו וסופר בשם צ'ארלס דיקנס. האחד ניסה לגלות מה הורג את תושבי העיר, והשני ניסה לשכנע את החברה הבריטית שאסור לה להמשיך לחיות כך. שניהם עתידים היו למלא תפקיד חשוב בסיפור, אבל אף אחד מהם לא יכול היה לשער מה יידרש בסופו של דבר כדי להניע את השלטון לפעול. (📸 - הקריקטורה המקורית The Silent Highwayman, שפורסמה בכתב העת Punch ביולי 1858. המוות מופיע כשלד המשיט סירה בנהר התמזה המזוהם)
6
5
174
10,293
כמו כן משום מה התמונות לא עלו אז קחו את התמונה של המפה
2
16
583
@Dr_Doc_ זה שרשור עם רופא!
2
12
454