הקורא (@IsraeliReader) header
הקורא (@IsraeliReader) profile picture

📚כל שבוע אני אכתוב ביקורת על ספר שקראתי באותו השבוע. מתעניין בפוליטיקה, מלחמה, כלכלה, מדע, ועוד מלא שיט. מעניין פה

Joined January 2026
השבוע התרחשה דרמה של ממש בעולם השחמט. מגנוס קרלסן, מי שמחזיק במקום הראשון בדירוג העולמי כבר יותר מ-15 שנים ברציפות (ואף הגיע אליו עוד קודם לכן), כמעט איבד את המקום הראשון לפביאנו קרואנה האמריקאי. קצת רקע: בשנת 2023 החליט קרלסן לוותר על ההגנה על תואר אלוף העולם. אחת הסיבות המרכזיות הייתה שהוא איבד עניין בתהליך הממושך של ההכנה לאליפות העולם בשחמט קלאסי (Classical Chess), הפורמט הארוך של המשחק. מאז הוא ממעט יחסית לשחק בפורמט הזה, ומעדיף להתמקד בפורמטים מהירים יותר, כמו Rapid ו-Blitz. במקביל, קרלסן היה מעורב בקידום רעיון חדש של טורניר שמשלב כמה פורמטים של שחמט בתחרות אחת. לטורניר קוראים Total Chess World Championship Tour, והשבוע החל הפיילוט הראשון שלו בבודפשט שבהונגריה. הטורניר נפתח בתחרות Blitz, שבה קרלסן, כצפוי, סיים במקום הראשון. אלא שאז הגיע שלב ה-Fast Classical, פורמט שבו לכל שחקן מוקצות 45 דקות, בתוספת 30 שניות לכל מסע, ושם התחילה הנפילה. קרלסן, שנכנס לטורניר עם דירוג של 2823 נקודות, החל להפסיד ולאבד נקודות דירוג בקצב חריג (9 תוצאות תיקו, והפסד בודד). בשלב מסוים ירד הדירוג החי שלו עד לסביבות 2801, אחת הנקודות הנמוכות ביותר שלו זה שנים רבות. ובזמן שקרלסן התרסק, פביאנו קרואנה, אותו שחמטאי שהתמודד מולו על אליפות העולם ב-2018, הלך והתחזק. קרואנה צבר נקודות דירוג והתקרב עד למרחק של כחמש נקודות בלבד מקרלסן! כדי להבין את גודל האירוע, צריך לזכור שקרלסן נמצא במקום הראשון בעולם ברציפות מאז יולי 2011. יותר מ-15 שנים שבהן איש לא הצליח להדיח אותו מהפסגה. אלא שהדרמה לא הסתיימה שם. קרלסן סיים את שלב הבתים ללא ניצחון אחד ב-Fast Classical, איבד כל סיכוי לזכות בטורניר, וכעת הוא נאלץ להתמודד במשחקי הדירוג על המקומות 17 עד 20 בלבד. מחר, ב-17 בנובמבר, יתחדשו המשחקים, ותוצאת תיקו נוספת בפורמט הקלאסי המהיר צפויה להוריד את הדירוג החי שלו מתחת ל-2800 נקודות, לראשונה מאז 2009! קרלסן עדיין מדורג ראשון בעולם, אבל השבוע הוכיח שגם השליטה הכמעט מוחלטת שלו אינה מובנת מאליה. זמנים היסטוריים בעולם השחמט.
12
318
28,659
Replying to @userA63230
יש לי 2! יש בערך 650 ספרים אני חושב המטרה- 25 אלף, כמו לצ׳רצ׳יל
1
19
המלצת ספרים (אחרי כמעט ארבעה חודשים!): 1776, מאת ההיסטוריון והסופר הנודע דיוויד מקאלו, זוכה שני פרסי פוליצר. הספר מגולל את סיפורה של מלחמת העצמאות האמריקאית, תוך התמקדות בשנת 1776, אחת השנים הגורליות ביותר במאבק לעצמאות. מקאלו מתאר בפירוט את המערכות הצבאיות שהתנהלו באותה שנה, החל במצור על בוסטון, שהסתיים בנסיגת הבריטים מהעיר, דרך התבוסות הקשות שספג הצבא הקונטיננטלי בפיקודו של ג'ורג' וושינגטון, ועד לניצחון בקרב טרנטון בסוף השנה. לאורך הספר מתגלה עד כמה הניצחון האמריקאי היה רחוק מלהיות מובן מאליו. וושינגטון ספג תבוסה אחר תבוסה, צבאו סבל ממחסור, ממחלות ומעריקות, ואפילו כמה מקציניו הבכירים, ובהם צ'ארלס לי, פקפקו בכישוריו כמפקד וביכולתו להוביל את המאבק לעצמאות. ובכל זאת, וושינגטון המשיך להילחם. הספר מסתיים בניצחון האמריקאי בקרב טרנטון, שבו הביסו כוחותיו של וושינגטון את החיילים ההסיאנים ששירתו בצבא הבריטי. הניצחון, שהגיע לאחר שורת תבוסות, חולל מפנה מורלי משמעותי והפיח תקווה מחודשת במאבק לעצמאות. אבל דווקא סיומו של הספר הוא החלק שאני רוצה להתעכב עליו. לאור הדיונים שהתנהלו כאן לאחרונה על מלחמות, ניצחונות וכישלונות, הרגשתי כאילו הדברים שקראתי הגיעו בתזמון מכוון. הרי מלחמת העצמאות האמריקאית לא הוכרעה בקרב אחד, וגם לא בשנת 1776. היא הייתה מאבק ממושך, רצוף תבוסות, טעויות ומחירים כבדים. מה שהכריע בסופו של דבר לא היה היעדרם של כישלונות, אלא היכולת להמשיך להילחם, ללמוד מהם ולא לאבד את המטרה. בעיניי זה הלקח החשוב ביותר שאפשר לקחת מהספר. ניצחון במלחמה אינו מחייב ניצחון בכל קרב, ותבוסה בקרב אינה מעידה בהכרח על כישלון במלחמה. ואת הדברים האלה, נדמה לי, אין דרך טובה יותר לסכם מאשר במילותיו של מקאלו עצמו, בסיום הספר: "הוא [וושינגטון] לא היה אסטרטג או טקטיקן מזהיר, לא היה נואם מחונן, ולא היה אינטלקטואל. בכמה רגעים מכריעים הפגין הססנות מובהקת. הוא נכשל בכמה טעויות שיפוט חמורות. אבל הניסיון היה מורהו הגדול עוד מנערותו, ובשעת המבחן הגדולה ביותר שלו, למד בלא הרף מהניסיון. ומעל לכול, וושינגטון מעולם לא שכח מה מוטל על כף המאזניים, ומעולם לא אמר נואש. במכתביו לקונגרס ולקציניו, ובפקודות הכלליות שלו, קרא וושינגטון שוב ושוב - ל"התמדה ולאומץ", ל"סבלנות ולהתמדה", ל"אומץ לב לבלי חת ולהתמדה"." ובהמשך: "המלחמה הייתה מאבק ממושך, מפרך וכאוב בהרבה מכפי שהדורות הבאים יבינו או יוכלו להעריך... לאותם שהמשיכו להילחם בקרב על העצמאות, שנת 1776, הנחגגת כשנת הולדתה של האומה ועל שום חתימתה של הצהרת העצמאות, הייתה שנה של ניצחונות מועטים מדי, של סבל מתמשך, מחלות, רעב, עריקות, פחדנות, התפכחות, תבוסה, מפח נפש נורא ופחד שלעולם לא יישכחו מלבם, אבל גם שנה של אומץ לב עילאי ומסירות איתנה לארצם, וגם זאת לעולם לא יישכח מלבם." 8/10
1
50
1,596
זאת הייתה הכותרת בידיעות אחרונות על חיזבאללה. זכור לי משהו לא רחוק משם לגבי הקטסטרופה שתקרה פה מול איראן אם נתקוף אותם. זה לא היה כזה פשוט כמו שאתה אומר. זאת עבודה של שנים
2
22
270
מלחמה זאת אומנות שצריך ללמוד. סון דזה דיבר על כך, קלאוזביץ, נפוליאון מקיאוולי ועוד. בישראל נושא המלחמה די הוזנח, ובעיניי זה נוראי. לטובת הקורא ערן אפרת, הנה מספר המלצות. מלחמה ואסטרטגיה כנראה הכי חשוב פה. חימוש והשפעה גם מעולה, וכל השאר נותנים גם רקע טוב. זה כמובן על קצה המזלג, אבל אפשר להתחיל מפה, ולהתקדם. בהצלחה
20
9
2
152
12,881
כמו כן משום מה התמונות לא עלו אז קחו את התמונה של המפה
2
16
583
ג'ון סנואו, שמת בשנת 1858 בגיל 45, לא זכה לראות את ההכרה הרחבה בתגליתו. כיום הוא נחשב לאחד מאבות האפידמיולוגיה המודרנית, ומפת הכולרה שלו נלמדת באוניברסיטאות ברחבי העולם. בסוהו אף ניצבת משאבת זיכרון בקרבת המקום שבו עמדה המשאבה המקורית. ייחודו של סנואו היה בכך שהצליח להגיע למסקנה הנכונה מבלי לראות את החיידק או להבין את המנגנון הביולוגי המלא של המחלה. באמצעות איסוף נתונים, השוואות וחקירת מקרים חריגים, הוא הצליח לזהות את מה שרבים מעמיתיו החמיצו. זו אולי האירוניה הגדולה ביותר בפרשה. במשך שנים האמינו תושבי לונדון שהאוויר המסריח הוא שמביא עליהם את המוות, בעוד שהסכנה האמיתית הסתתרה לעיתים דווקא במים הצלולים שמילאו את כוסותיהם. לונדון השקיעה הון עתק כדי להיפטר מהריח שעלה מהתמזה, ובדרך הצליחה לצמצם גם את הסכנה שהסתתרה במים, סכנה שאי אפשר היה להריח, לראות או לטעום. (📸 - משאבת הזיכרון בסוהו)
1
30
620
במשך שנים זרמו כמויות עצומות של שפכים אל נהר התמזה. באופן אירוני, גם התפשטות השימוש באסלות הדחה החמירה את הבעיה, משום שבהיעדר מערכת ביוב מתאימה, השפכים פשוט הועברו מהבתים אל הנהר. בקיץ 1858 פקד את לונדון גל חום כבד, מפלס התמזה ירד, והזוהמה שהצטברה בו החלה להפיץ סירחון בלתי נסבל. הריח הגיע עד לבניין הפרלמנט, וחברי הפרלמנט התקשו לעבוד בחדריהם. האירוע נודע בשם "הסירחון הגדול", The Great Stink. האימפריה הבריטית, שהייתה מסוגלת להקים מסילות רכבת, מפעלי ענק וצי מלחמתי אדיר, גילתה שמחוקקיה מתקשים לשבת בבניין שלהם בגלל שפכי הביוב של עיר הבירה. תוכניות לשיפור מערכת הביוב כבר הוכנו קודם לכן, אבל הסירחון הגדול העניק להן דחיפות חדשה. בתוך זמן קצר אישר הפרלמנט את המהלכים שאפשרו את הקמת מערכת הביוב החדשה, בהובלת המהנדס ג'וזף בזלגט. החל משנת 1859 נבנתה רשת עצומה של תעלות ביוב ותחנות שאיבה שהרחיקה את השפכים ממרכז העיר, וחלקים ממנה ממשיכים לשרת את לונדון גם כיום. והנה האירוניה: מערכת הביוב החדשה סייעה למנוע מחלות המועברות במים, אף שרבים עדיין האמינו שהסכנה העיקרית נובעת מהאוויר המזוהם. במילים אחרות, הם קידמו פתרון נכון, לפחות בחלקו, מהסיבות הלא נכונות. בינתיים, המדע החל להשיג את מה שג'ון סנואו ניסה להוכיח שנים קודם לכן. מחקריהם של לואי פסטר ורוברט קוך תרמו לביסוס תיאוריית החיידקים, ובשנת 1884 חיזק קוך את ההוכחות לכך שחיידק מסוים גורם לכולרה. אלא שכבר בשנת 1854, במקביל לחקירתו של סנואו, זיהה המדען האיטלקי פיליפו פאצ'יני את החיידק, אך תגליתו כמעט שלא זכתה להכרה. כך קרה ששני מדענים, בשתי מדינות שונות ובשיטות מחקר שונות, הגיעו לחלקים חשובים של אותה תשובה, מבלי שהעולם הרפואי היה מוכן לקבל אותה. (📸 - תצלום של עבודות הקמת מערכת הביוב של לונדון.)
1
23
671
בשנות הארבעים והחמישים של המאה התשע עשרה התנהל בבריטניה מאבק חריף סביב השאלה מי צריך להיות אחראי לתברואה העירונית. רפורמטורים דרשו השקעה במערכות מים, ניקוז וביוב, בעוד פוליטיקאים ובעלי אינטרסים כלכליים התנגדו להגדלת ההוצאות ולהרחבת סמכויות הממשלה. הוויכוח היה כה חריף, עד שתומכי הרפורמות כונו "מפלגת הניקיון", Clean Party, ומתנגדיהם "מפלגת הלכלוך", Dirty Party. בשנת 1848 התקבל חוק בריאות הציבור, שהניח יסודות לרפורמות, אבל יישומו היה מוגבל וההתנגדות נמשכה. דיקנס תקף את בעלי האינטרסים שהעדיפו לחסוך בהוצאות על חשבון בריאות הציבור, והציג בכתביו חברה שבה כולם מסכימים שהמצב חמור, אבל איש אינו רוצה לשלם על הפתרון. בשנת 1854 הגיע המאבק לשיא. סמכויותיהם של מוסדות בריאות הציבור צומצמו, ובאוגוסט הכריז העיתון The Times שהוא מעדיף להסתכן בכולרה מאשר להיות נתון לכפייה בשם הבריאות. באירוניה היסטורית, באותו חודש קרתה ההתפרצות הקשה בסוהו, כחלק ממגפה רחבה שגבתה את חייהם של יותר מעשרת אלפים מתושבי לונדון. גם לאחר מכן המשיך הממסד הרפואי לדחות את מסקנותיו של סנואו. בבדיקות שנערכו בסביבת המשאבה ברחוב ברוד התגלתה קרבה מסוכנת בין בור שפכים לבין הבאר, והתחזקה האפשרות שמים מזוהמים חלחלו אל מקור השתייה. אך גם ראיות אלה לא חוללו שינוי מיידי בתפיסה המקובלת. ביוני 1858 מת ג'ון סנואו בגיל 45, מבלי שזכה לראות את ההכרה הרחבה שלה זכו רעיונותיו בהמשך. ואולי כאן היה מסתיים הסיפור, אלמלא באותו חודש ממש התרחש בלונדון אירוע שאיש כבר לא היה מסוגל להתעלם ממנו. (📸 - קריקטורה המציגה את נהר התמזה כדמות אנושית המפגישה את העיר עם מחלות הקשורות בזיהום.)
1
20
719
צ׳ארלס דיקנס היה אחד הסופרים המפורסמים ביותר בבריטניה. ספריו נקראו בידי המונים, ובאמצעותם נחשפו קוראיו לתנאי החיים הקשים של השכבות העניות בלונדון. דיקנס לא היה מדען, אבל הייתה לו יכולת שלא הייתה לסנואו: הוא ידע להפוך בעיה חברתית לסיפור שמעורר רגשות ומושך תשומת לב ציבורית. דיקנס תיאר בכתביו את השכונות הצפופות, את הזוהמה, את מי הביוב ואת האדישות כלפי העניים. הוא הושפע מרפורמטורים כמו אדווין צ'דוויק, שפעל לשיפור תנאי התברואה בבריטניה, והשתמש ברומנים, במאמרים ובסאטירה כדי לקדם את המאבק. באופן מעניין, גם דיקנס עצמו לא אימץ מיד את הסברו המדעי של סנואו, ובמשך שנים המשיך לייחס חשיבות לתיאוריית המיאזמה. הוא הבין שהזוהמה מסוכנת, אבל לא בהכרח הבין נכון את מנגנון ההדבקה. אלא שהבעיה לא הייתה רק רפואית. היא הייתה גם פוליטית. (📸 - דיוקן של צ׳ארלס דיקנס)
1
26
746