טקסט מבהיל של חברי הטוב יותם ברגר, דוקטורנט במשפטים באוניברסיטת סטנפורד. *קריאת חובה* חמישה שיעורים מסטנפורד, קליפורניה שנת הלימודים האקדמית בארצות הברית הולכת ומתקרבת לסיומה. עוד כמה שבועות יעמדו תלמידי האוניברסיטאות המסיימים את לימודיהם על הדשא, בגלימות וכובעים. הם יצטלמו בהתרגשות, ילחצו ידיים לדיקנים, ואז יתעופפו מכאן, מפנים את מקומם לדור חדש של בני דמותם. לקראת טקסי הסיום הולכות ומתגברות גם מחאות הסטודנטים האנטי ישראליות באוניברסיטאות האמריקאיות. אפשר לפתוח בצפירת הרגעה. כאן בסטנפורד, לפחות, הסטודנטים שישנים על מדשאות הקמפוסים וקוראים לפצוח ב״אינתיפאדה גלובלית״ הם – ככלל – לא מסוכנים במובן הפיזי של המילה. אבל הם מסוכנים מאוד בטווח הבינוני והארוך, בכל הנוגע לדמותה של מנהיגת העולם החופשי. זו השנה השנייה שלי בסטנפורד. כשחזרנו לכאן בספטמבר אחרי חופשת הקיץ, התכוונתי לסיים את השנה עם הצעת מחקר מאושרת ושליש דוקטורט כתוב. קשה לתאר כמה אני רחוק משם. להתרשמותי, אני לא ממש יוצא דופן. מאז אוקטובר, מצאו את עצמם ישראלים רבים מאוד בחו״ל נאלצים לבחור בין שתי אופציות – להוריד את הראש או להפוך לשגרירים בלית ברירה. מי יכול בכלל לכתוב מאמר כששני אחיו נלחמים בעזה. במקום, מצאתי את עצמי מכלה חלק ניכר מזמני על פעילויות ״הסברה״ שלא היו לי שום כוונות לקחת בהן חלק. למרות זאת, למדתי השנה כמה שיעורים חשובים מאוד שלא אשכח בחיים. עם סיום שנת הלימודים, ונוכח גל השאלות המודאגות מהארץ לאור הסבב הנוכחי של טירוף הקמפוסים, חשבתי לשתף את חמשת השיעורים החשובים ביותר שלמדתי בשנה האחרונה בסטנפורד, קליפורניה. 1. אם נרצה זאת ואם לא, אנחנו תמיד – בראש ובראשונה – היהודים. השנה הראשונה כאן הייתה חוויה אקדמית חזקה מאין כמוה. הרגשתי מוקף בחברים בינלאומיים. קיבלתי גישה מלאה למוחות המשפטיים המבריקים ביותר בעולם. התחושה הייתה שמונחות לפני אינסוף הזדמנויות. חברים מהארץ, ששאלו כבר בשנה שעברה אם אנחנו סובלים מאנטי-ישראליות היו נראים לי מצחיקים. מה פתאום? אני ישראלי ליברל. כתבתי בעיתון השמאלני ביותר בישראל. התמחיתי באחד מבתי המשפט הליברלים בעולם המערבי. למה שלמישהו תהיה בעיה איתי? התהלכתי בין מי שחשבתי לחברים כשווה בין שווים. יכולתי לדבר על ישראל בחופשיות, לבקר אותה ולאהוב אותה, לנהל דיונים שחשבתי שהם טובים ומורכבים על הנושאים הרגישים ביותר גם עם מי שהיה ברור שלא מסכימים איתי. הרגשתי אזרח העולם. זו הייתה אשליה. אין ממש דבר כזה, מתברר, ״יהודי אזרח העולם״, כל עוד היהודי מתעקש על זכותו לקיום לאומי. בשביל רבים ממי שראיתי בהם חברים, התברר, הייתי בראש ובראשונה היהודי. ברגע האמת, מעטים מהם עמדו לצידי ברמה האישית. כמעט אף אחד מהם לא עמד לצידי ברמה הלאומית. הנורמות הכפולות שלהם אפשרו לסטודנטים שונאי ישראל להגיד עלי ועל החברים שלי דברים איומים, אך השתיקו כל ניסיון שלנו להתנגד לכך. במקומות מסוימים, נאלצתי לבחור בין להתנצל על ישראלותי לבין דחיה. לא הייתה שאלה. בחוויה פוקחת העיניים הזו יש גם יתרונות. היא נייר לקמוס לאיכותם האנושית של הסובבים אותנו. חלק מהאנשים סביבי יצאו מגדרם כדי לתת גב, או כדי להפגין מחוות של אנושיות. מצאתי את עצמי מוקף בקשרים חזקים ועמידים. את החברים האלה לא אשכח בקלות. 2. אמריקה ראויה לדונלד טראמפ. חבר ישראלי התבדח בפניי שאם טראמפ ייבחר לנשיאות שוב בנובמבר, הוא ילך בחצרות סטנפורד ויחלק בקלאוות. זו בדיחה מצחיקה מאוד רק כי היא לא לגמרי דמיונית. 9 בנובמבר 2016 היה יום שהכה אותי בתדהמה. כמו רבים בכל רחבי העולם, העובדה שארצות הברית של אמריקה בחרה בדונלד טראמפ לנשיאה הייתה בלתי נתפסת. במובן עמוק מאוד, לא משנה כמה פרשנויות קראתי, בכמה סרטים וסדרות דוקומנטריות צפיתי – מינויו של האיש הזה היה נראה לי בלתי מוסבר. דמיוני. בלתי אפשרי. גם שנים אחר כך, כשהמילים ״הנשיא טראמפ״ הפסיקו להרגיש מוזרות על הלשון, הבחירה בו הייתה נראית לי לא מוסברת. גליץ׳ במטריקס. לא יכולתי להבין איך יכול להיות שהקמפיין שלו הצליח. השנה נפל לי האסימון. לא, לו הייתי אמריקאי עדיין לא הייתי מצביע לטראמפ. אבל אני מבין כעת את אלה שמצביעים לו. דונלד טראמפ הוא המענה של אמריקאים מסוימים לטירוף שמנגד, טירוף שלא הבחנתי בו עד שהוא הפנה את פרצופו לכיווני. טירוף לא פחות גרוע. לא, לו הייתה לי זכות הבחירה, לא הייתי בוחר בדונלד טראמפ. אבל אמריקה ראויה לו. – at Israel