את זה לא ראינו בא: לפני תחילת הסתיו, "You Can See Everything" ("אפשר לראות הכול", בתרגום חופשי ולא רשמי) של ניית'ן פילדר בכלל לא היה על הראדר של האירועים הקולנועיים המדוברים השנה. אך מאז עלה לאקרנים בארצות הברית בסוף השבוע שעבר, הסרט הדוקומנטרי הפך לתופעת תרבות של ממש. התורים להקרנותיו, כפי שהמבקר שלנו חווה בעצמו, משתרכים עד סוף הרחוב. הכנסותיו הקופתיות שוברות שיאים למיניהם ועוקפות את אלה של סרטים יקרים ומסחריים בהרבה. הביקורות משתפכות מקיר לקיר, וברחבי העולם מתפוצצים מתסכול, כי אולפני A24 שמטפלים בו החליטו להפיצו טיפין-טיפין: לארץ, למשל, הוא יגיע רק ב-26 נובמבר, שבוע אחרי הפצתו באי הבריטי, ובצרפת בכלל אין לו תאריך הפצה. הטירוף הזה יימשך עוד הרבה זמן, כנראה עמוק לתוך עונת האוסקר. הלהיט צפוי לזכות בשלל מועמדויות, ואם יצליח להשתחל גם לקטגוריית הסרט הטוב ביותר, הוא כבר יעשה היסטוריה: מעולם לא היה סרט תיעודי מועמד לפרס הזה. זכייה תהפוך אותו, כמובן, גם לסרט התיעודי הראשון שזוכה בו. אלא שגם אם זו הגדרתו הרשמית, לקרוא ל-"You Can See Everything" דוקו זה כמו לקרוא לתה קפה ולמאצ'ה שוקו. אז במה מדובר? קשה להסביר. פילדר, שכבר חולל מהפכות דומות בעולם הטלוויזיה עם סדרות כמו "חזרה גנרלית", עושה זאת שוב, ומגיש כאן סרט שכמותו לא ראינו. הוא מתגלה כקולנוען המקורי והמהפנט ביותר מאז דיוויד לינץ', שהלך לעולמו לפני כמעט שנתיים. אם אתם הולכים ברחובות אמריקה ורואים חבורות של אנשים שיוצאים מאנשהו ולא יכולים להפסיק לדבר על מה שראו, הם כנראה חוזרים מ-"You Can See Everything". חלק מהם כנראה עושים את דרכם לרופא, שיחזיר להם את הלסת למקום. אני עצמי ישבתי בפה פעור במשך כמעט שלוש שעות. הביקורת המלאה של אבנר שביט בלינק - timeout.co.il/you-can-see-ev…

אתמול היה יום הולדת לביבי. היום יש יום הולדת לבוב. לא סתם בוב, אלא בוב אודנקירק, סול גודמן בשבילכם, שחוגג ממש היום 64. ויש סיבה שאנחנו מציינים את יום ההולדת של בוב ולא את זה של ביבי. לא רק בגלל שבוב לא נושא באחריות למחדל שהוביל לטבח 7 באוקטובר, אלא גם כי בוב הוא אחד מאותם כוכבים הוליוודיים שלא חוששים להתייצב בפומבי לצד ישראל. כן, למרות ביבי. אם לעשות פראפזה על הביטלס – נראה שמעולם לא אהבנו את בוב אודנקירק יותר מאשר בגיל 64. השבוע הוא התייצב כאמור לצד שורה של כוכבים אמריקנים נוספים, בהם דסטין הופמן, ג'ין סימונס, ג'ון ווייט וג'ון לוביץ, כדי להשתתף בערב תמיכה בישראל שנערך באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס. כן, אותה אוניברסיטה שבה באביב 2024 הקימו סטודנטים סגולי שיער מאהל מחאה נגד ישראל וקראו בין היתר ל"מהפכת אינתיפאדה" והקמת מדינה לפלסטינים "פרום דה ריבר טו דה סי". השבוע התברר שגם בקמפוס הזה, ואפילו ממש באותו מקום, יש מקום לקולות אחרים. לינק לכתבה - timeout.co.il/%d7%91%d7%95%d…

"לפני שלושה ימים, ב-16 באוקטובר, העולם ציין את יום האנטי-מקדונלד'ס הבינלאומי. כן, יש דבר כזה. למרות שאולי הגזמתי עם "העולם ציין" כי כנראה שרוב העולם לא שמע עליו. אבל זה יום אמיתי, שנוסד ב-1985 (הרבה לפני שהאינטרנט איפשר לנו להמציא יום בינלאומי לכל דבר), והוא נקבע בכוונה לאותו תאריך שבו מציין האו"ם את יום המזון העולמי. המטרה לא הייתה לעודד צמחונות או טבעונות, אלא להעלות מודעות לכמה מהצדדים המכוערים של תעשיית המזון המהיר: השיווק האגרסיבי לילדים, תנאי ההעסקה של העובדים, הפגיעה בסביבה, הסבל שנגרם לבעלי חיים והכוח העצום של תאגידים בינלאומיים לעצב את הרגלי הצריכה שלנו. אולי זה מה שהכי מתסכל אותי בסיפור של רכישת מקדונלד'ס על ידי אסף רפפורט. הוא לא צריך עוד הוכחה שהוא יודע לעשות כסף. ממש לא. הוא כבר הוכיח את זה, ובגדול. אדם עם המשאבים שלו יכול להשפיע על הרגלי הצריכה של מיליוני אנשים, והוא כנראה הולך להשתמש בכסף ובכישרון האלה כדי לגרום לישראלים לקנות עוד המבורגרים. ברור לי למה זו החלטה עסקית הגיונית. בדיוק כמו שאני מבין למה הבעלים של ערוץ טלוויזיה בקשיים ירצה להביא את עמית סגל לחברת החדשות שלו. הכול הגיוני, אבל מבאס תחת" הטור המלא בלינק - timeout.co.il/%d7%90%d7%a1%d…

מי צודק?

אנחנו אוהבים את לארי דיוויד, אבל תמיד תהינו אם לארי דיוויד גם אוהב אותנו. בטור סאטירי שפרסם אתמול (שבת) במגזין האמריקאי Air Mail, לארי יוצא נגד אחד הארגונים הבולטים בשמאל האנטי-ציוני האמריקאי. הוא מספר שהצטרף כביכול לארגון הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה (DSA), וכבר בישיבה הראשונה הצליח להכניס למצע הארגון 12 הצעות חדשות. בין היתר הוא מציע לחייב את כל האמריקאים להשאיר את דלתות הבתים שלהם פתוחות כדי שכל אדם יוכל להיכנס, לפתוח את המקרר או לצפות במשחק בטלוויזיה. הוא גם מציע לסגור את בתי הכלא ולשחרר את האסירים, להעניק חופשת אבל בתשלום למי שאיבד חיית מחמד (שלושה שבועות לכלב, שבועיים לחמור), ולאסור על פיטורי עובדים. אלה יוכלו לעבור ממקום עבודה אחד לאחר רק בטרייד, כמו בספורט המקצועני. נשמע כמו גן עדן סוציאליסטי, או לפחות כמו פרק מוצלח במיוחד של "תרגיע". אבל אותנו מעניינים במיוחד סעיפים 9 ו-10. בראשון מציע דיוויד, בשם הסולידריות עם האוכלוסייה המוסלמית, לחייב נשים לבנות לעטות חיג'אב בסופי שבוע. באותה הזדמנות הוא מבקש לאסור על יהודים לקרוא לעצמם "העם הנבחר". מעתה הם ייקראו "עם הבייגל". בסעיף הבא הוא כבר ניגש לפתור את הסכסוך במזרח התיכון. "אנחנו מאמינים מאוד בפתרון שתי המדינות", הוא כותב, ומציג את המתווה החדש: הפלסטינים יקבלו את כל השטח שבו מחזיקה כיום ישראל, ואילו ישראל תקבל את האי פיטקרן שבדרום האוקיינוס השקט. "מזג האוויר שם יפה ויש שפע אשכוליות", הוא מבטיח. "אנחנו חושבים שעם הבייגל יהיה מאושר שם". כדי להבין את הבדיחה צריך להכיר את הארגון שעל חשבונו היא נכתבה, וגם את העבר "הנייטרלי" של לארי דיוויד עצמו. הכתבה המלאה בלינק - timeout.co.il/%d7%9c%d7%90%d…

אמש ב״ארץ נהדרת״ ראינו את טלי גוטליב שיורקת ארס עם קונספירציית "הבגידה מבפנים", מופיעה לצד יוצרי הסרט התיעודי "נז"א", יובל אברהם ורחל שור. גוטליב מוצגת כמי שטוענת שהחיילים בגדו, ואברהם ושור כמי שטוענים שהחיילים רוצחים – כן, שוב הקיצונים הארורים משני הצדדים. ולא צריך בהכרח לתמוך באברהם ושור, או בסרט, ובוודאי לא בטענת ה"ג'נוסייד", כדי קצת לנוע באי-נוחות מההשוואה. כי אפשר לבקר את הפוזיציה של אברהם ושור, אבל הם הביאו עדויות של חיילים שסיפרו את מה שראו בעיניים שלהם. גוטליב, לעומת זאת, הפיצה תיאוריות הזויות כדי להגן על עורה הפוליטי. יחי ההבדל. ודווקא "ארץ נהדרת", שיודעת טוב מאוד לבקר את הממשלה על הציניות שלה מפספסת את הציניות שבמתקפה על צמד היוצרים. כאילו מה שהביא אותנו לכאן הוא שני קולנוענים, ולא מדיניות כושלת של שנים אחורה. ההצגה של אברהם, שור וגוטליב במעמד שווה לא תורמת, ואולי גם מגבירה את המקארתיזם הדי פסיכי שיש סביבם. מי כמו היוצרים של "ארץ", שלא פעם עברו רדיפה על האמת שאמרו נגד השלטון, יכולים להבין אותם. הביקורת המלאה על ארץ נהדרת בלינק - timeout.co.il/%D7%90%D7%A8%D…

מי שיגיע לסדרה ״קדמת עדן״ בנטפליקס בלי להכיר את יצירת המופת של סטיינבק עשוי למצוא בה עולם עשיר, דמויות מורכבות ודרמה משפחתית קורעת לב, שהיא גם אחת האלגוריות היפות ביותר שנכתבו על סיפורי בראשית, ובעיקר על סיפור קין והבל. אבל לפחות במקרה שלי, כמעריץ של סטיינבק שנסע במיוחד לעמק סלינאס ולמונטריי כדי לראות את המקומות שעליהם כתב, לא הצלחתי להתחבר אליה עד הסוף. הרגשתי שהיא משקרת לי. העיבוד של זואי קאזאן שינה לחלוטין את אחת הדמויות בספר – מטעמים שאפשר להגדירם פמיניסטיים או פרוגרסיביים – והתוצאה היא שינוי עמוק של המניעים שמקדמים את העלילה. בעוד הספר המקורי הוא סיפור על שלושה דורות של גברים שבורים, הסדרה מתרכזת דווקא בדמות הנשית של קאת'י, בגילומה של פלורנס פיו. זו קריאה מודרנית ומעניינת על פניה בסיפור הקלאסי. קצת כמו לספר את סיפור קין והבל התנ"כי דרך נקודת המבט של חווה. אלא שאפשר לטעון שקאת'י קרובה פחות לחווה ויותר לנחש מגן עדן. הגישה הפילוסופית של סטיינבק בודקת אם יש אנשים שנולדים עם נכות מוסרית בדיוק כמו שיש אנשים שנולדים עם נכות פיזית. אנחנו אמפתיים כלפי אדם שנולד ללא רגליים ובלי היכולת ללכת, אז למה אנחנו לא מתייחסים באותה דרך לאדם שנולד ללא מצפון ובלי היכולת לאהוב? קאת'י של סטיינבק מוצגת בתחילה כמפלצת שטנית – פשוט כי ככה היא נולדה. רוצחת פסיכופתית. אישה שלא מבינה את הקונספט של אהבה, וגם חשק מיני אין לה, דבר שאצל סטיינבק רק מגביר את המפלצתיות שלה. אבל היא מודעת לכך שגברים חושקים בה, והיא הופכת את זה לעוד כלי נשק בארסנל שלה. בהמשך גם אצל סטיינבק מתנהל דיון פנימי בנושא: המספר חוזר אל הגדרתה כמפלצת, תוהה אם צדק ושואל אם אפשר בכלל להבין את הרוע שלה בלי להבין אם היא מנסה לברוח ממשהו. אלא שמה שאצל סטיינבק נותר ספק מטריד, בסדרה הופך להאכלה בכפית. בגרסה של נטפליקס אין מפלצות. קאת'י אמנם עושה דברים מפלצתיים, אבל גם היא בעצמה קורבן. היא לא יודעת לאהוב, אבל זה בגלל שחוותה ילדות מעוותת. הפגיעות שספגה הופכות למפתח שדרכו אנחנו מתבקשים להבין את הפגיעות שהיא גורמת לאחרים. הסדרה מסירה את הספק ולוקחת מהצופה את הבחירה כיצד לקרוא אותה. הביקורת המלאה בלינק - timeout.co.il/%d7%a7%d7%93%d…

השחקן, הזמר ואיש הרוח אילי גורליצקי הלך היום לעולמו בגיל 91. הוא היה בין כ-0.01% מבני האדם שנולדים עם הלב בצד ימין; היום הלב הזה הפסיק לפעום, והותיר אחריו שבעה עשורים של במה, שירים ומחשבה. וי ללילי, וי ליומי.

הספר "לירושלים ובחזרה" מתאר את התקופה שבילה הסופר סול בלו, זוכה פרס נובל, בארץ הקודש בשנת 1975. הוא מתחיל בטיסה מלונדון לישראל של בלו ואשתו אלכסנדרה. בכיסא ליד בלו יושב חסיד צעיר שמנסה לשכנע אותו – ביידיש –  לוותר על ארוחת העוף הלא כשרה. הוא מציע לו 15 דולר בשבוע לכל החיים תמורת התחייבות לאכול כשר, ובהמשך מעלה ל-25. בלו מסרב בנימוס. בהמשך מגיעות פגישות עם יצחק רבין, שמעון פרס, עמוס עוז, עורך העיתון "אל-קודס" ואנשים שאינם צריכים תפקיד רשמי כדי להסביר לאורח מאמריקה כמה "הסכסוך" מנהל פה את העניינים, ואף אחד לא יכול לנהל את הסכסוך. המדהים הוא לזהות בתוך כל השיחות האלה את אותה ישראל שכולנו מכירים מאז ה-7 באוקטובר, כאילו לא השתנה כלום. החרדה, התלות באמריקאים, הוויכוח על מה חושבים עלינו במערב, והצורך להיות מעודכן גם כשכל מה שאתה רוצה זה קצת שקט. א"ב יהושע מתאר לבלו את הקושי לכתוב ספרים במדינה שבה החיים מתנהלים ממהדורת חדשות אחת לבאה אחריה. קראתי וחשבתי שאולי הבעיה שלנו היא שבימינו אין דבר כזה "זמן שבין המהדורות". החיים שלנו הם מהדורת חדשות ארוכה אחת. אחד הקטעים שנצרבו בי מתרחש בארוחת ערב חגיגית בירושלים. בלו פוגש שם את מישל טאטו, עורך חדשות החוץ של העיתון הצרפתי המשפיע "לה מונד", ונזכר במכתב ששלח לעיתון בזמן מלחמת יום הכיפורים. המכתב היה תגובה לעמדתו של שר החוץ הצרפתי מישל ז'ובר, שתהה בזמן מלחמת יום הכיפורים אם ניסיון של הערבים "לחזור הביתה" הוא בהכרח תוקפנות. בלו, לטענתו, דאג ששני סופרים ימסרו לעורכים עותקים. לדבריו, לא קיבל אפילו אישור קבלה. מול טאטו הוא שוקל לברר מה קרה למכתב, אבל לבסוף הנימוס האמריקני מכריע אותו, והוא בוחר לא לפוצץ את ארוחת הערב. על מדיניות העיתון הצרפתי הוא חס פחות. בהמשך הספר הוא מאשים אותו בתמיכה בטרוריסטים, ומבקר את סיקור מבצע אנטבה. לפי בלו, גם חילוץ החטופים הפך לעילה לנזוף בישראל על הפגנת עליונות צבאית מערבית. אלו טענותיו של בלו על העיתון, והן חריפות הרבה יותר מהתיאור המנומס "חילוקי דעות". קראתי אותן אחרי 7 באוקטובר והרגשתי שאני מכיר את הוויכוח הזה. את הניסיון להסביר את המובן מאליו בנימוס, מול תגובות אוטומטיות שפשוט לא מסוגלות לקלוט בדל של מורכבות. הרגע הזה ששומעים ביקורת ממעבר לים, שם יודעים בדיוק מה עשינו לא נכון, ואת הלקח של הדברים שעוד לא עשינו, עוד לפני שהספקנו ללקק את הפצעים שלנו. העובדה שהספר נכתב לפני המהפך והסכם השלום עם מצרים הופכת אותו לקריאה די מעוררת תקווה בדיעבד. הקורא של היום יודע שחלק מהנבואות השחורות שריחפו מעל ישראל של 1975 מתחילות להתפוגג קצת יותר משנה אחרי שהספר יוצא לאור, כשאנואר סאדאת נוחת בישראל. בזמן שהספר נכתב זה היה לא פחות ממדע בדיוני. פחות משלוש שנים אחרי פרסום הספר, ישראל ומצרים כבר חותמות על הסכם שלום. זה לא מבטל את התחושות האפוקליפטיות שהיו שם. וזה לא שבלו מתעלם מהחששות האלה, או שהחמלה שלו שייכת אוטומטית רק לבני העם היהודי. הוא מכיר בכך שנעשו עוולות לפלסטינים, מתעכב על מחיר הכיבוש (המחיר האנושי, אבל גם הכלכלי) ומצביע על הסתירה בין הציונות שהחלה כתנועת השחרור הלאומית היהודית לבין המדינה הציונית שפועלת לשלילת חירותם הפוליטית של לאומים אחרים. בלו קשור לישראל ודואג לה מאוד, ובמקביל הוא גם חושב שיש לה על מה לתת דין וחשבון. זה נשמע לכם סותר, אבל זה לא. פעם לא היו דורשים לבטל אזרחות לאנשים שהביעו ביקורת על המדינה. היום הספר יצא לאור בארה"ב, בהוצאה חדשה לרגל 50 שנה לצאתו לאור. והתגובות כמובן לא איחרו להגיע. הסיפור המלא בלינק - timeout.co.il/%D7%A1%D7%95%D…

הפתיח החדש של חדשות 12 נראה כמו טריילר לסרט אקשן: מוזיקה מפוצצת, פרצופים מוכרים, טאלנטים בפרונט ושואו מהודק עד הפריים האחרון. אבל דווקא מי שלא נכנסו לחגיגה מספרים את הסיפור: גיא פלג, אמנון אברמוביץ', ברק רביד, ערד ניר נשארו בחוץ. מקרי? זה אולי המסר הכי מעניין של הפתיח הזה. כשבונים מהדורה כמו מותג בידור, הכוכבים צריכים לזהור. האנשים שתפקידם להטיל ספק, לעצבן, לשאול שאלות ולסבך את הסיפור קצת פחות מתאימים לפוסטר. חדשות 12 זה בידור. אל תחפשו במהדורה מציאות. לינק לביקורת המלאה - timeout.co.il/%d7%91%d7%99%d…

עמרי אסנהיים הוא היום, לדעת רבים וגם לדעתי, אחד העיתונאים החשובים בישראל – מישהו שבנה קריירה של יותר משני עשורים של תחקירים מצוינים, סדרות דוקו מעולות והישגים גדולים – מפרשת שמעון קופר, דרך תחקיר האנתרקס ועד סדרת מופת כמו "המו"לים". ודווקא בגלל זה, ובגלל המעמד שאסנהיים הרוויח בעשר אצבעותיו, צריך לתהות על הצעד שבחר בו בסוף השבוע האחרון: לצאת נגד הפרקטיקות העיתונאיות של יוצרי נז"א. ואיפה הוא בחר להטיף לאתיקה עיתונאית? בריאיון בתכנית "סופשבוע" של ערוץ 15, שמגישה דניאל רוט-אבנרי, במקרה זוגתו לחיים. ובמסגרת מה שנראה כמו ראיון אבל הרגיש יותר כמו שורה של הרמות להנחתה, אסנהיים נכנס חזיתית באברהם ושור. דווקא ממקומו כתחקירן, הוא תקף את שיטות העבודה של היוצרים, את העדויות האנונימיות, את הנהירה לחו"ל, את היעדר המסמכים והעדויות האובייקטיביות. אלה, חשוב לציין, טענות תקפות לגבי הסרט, שהובאו לא רק מפיו של אסנהיים אלא גם מצד עיתונאים אחרים. סימן השאלה שעלה מהראיון הזה הוא: למה? לאסנהיים יש לא מעט משבצות להביע את דעותיו ולשטוח את התנגדותו ל"נז"א". האם המקום המתאים ביותר לעשות זאת היה דווקא בראיון אצל בת זוגו? הדיון הרי היה על אתיקה והתנהלות עיתונאית – זה לא משהו שהיה צריך להדליק איזושהי נורה אדומה? הביקורת המלאה בלינק - timeout.co.il/%d7%91%d7%99%d…

הצפייה ב"נז"א" מבהירה מדוע בחרו לצלמו דווקא על גגות בניינים בתל אביב - הרי להסתתר אפשר גם במרתף. המיקום הזה מאפשר להציץ על המתרחש מסביב, ובעיקר לתוך הדירות שמסביב. שם, ישראלים ממשיכים בחייהם כרגיל, וצופים מן הספה בחדשות 12, שבתחילה מדווחות על טבח השבעה באוקטובר, ואז מהדהדות מסרים כמו "צריך לשטח את עזה", ולרגע לא מסקרות את הנעשה מעבר לגבול. המסר ברור: כולנו חיים בהכחשה. אין כאן נהנתנות, מהסוג שראינו ב"כן" של נדב לפיד, אבל יש הדחקה. את נז"א ביימו שני ישראלים והפיקו בריטים, בראשם ג'ונתן גלייזר שביים את "אזור העניין", על מפקד מחנה ההשמדה אושוויץ ומשפחתו. מרגע לרגע מתברר כי הדוקו הזה שואף להיות הגרסה הישראלית שלו. יש בו אותו רעיון: בואו והיווכחו בלא ייאמן, כיצד מצד אחד של הגדר מתרחש רצח עם ומצד אחר שלה אנשים משקים עציצים ופותרים תשבצים. ההבדל הוא שבסרט השואה זוכה האוסקר לא ראו את הקורבנות היהודים בכלל. כאן, אולי כדי לצאת ידי חובה, הסרט מסתיים בתיעוד של גבר עזתי המבכה את גופות ילדיו בהריסות. הדמיון ל"אזור העניין" מתבטא גם במישור אחר, עליו דיברה מגי ג'ילנהול, יו"ר חבר השופטים בפסטיבל ונציה שהעניק ל"נז"א" פרס מטעמו. כמוהו, הוא עוסק בשיטתיות המכנית והתעשייתית של ההרג. אצל גלייזר זה היה בסצינה בה מפקד המחנה מדבר על הלוגיסטיקה של ההשמדה כאילו היה מדובר בפרויקט תמ"א, וכאן ברגעים דומים בהם כדי להסביר כיצד התנהלה אותה השטחה של עזה, החיילים לוקחים דף ועט ומשרטטים את ההסברים כאילו היו מעצבי פנים. ואם ההקבלה לא הייתה מספיק ברורה, אחד מהם עושה אותה באופן ישיר, כשהוא נזכר בטיול של התיכון שלו לאושוויץ ומשווה בינו (ובינינו) לגרמנים בזמן השואה. ההקבלה בין ישראלים לנאצים אינה דבר חדש כמובן - אבל מעולם לא היה סרט ישראלי שערך את ההשוואה הזו בצורה כל כך מתריסה וחסרת ניואנסים, שניכרת כבר בשמו הממזרי והלא מקרי. התגובות אצלנו לנז"א היו חריפות להפליא - בכל שנותיי, לא זכורה לי כזו קבלת פנים אינטנסיבית לסרט כלשהו. אך עד כמה שהסערה הייתה גדולה, נראה לי שלא מבינים פה באיזו מידה הדוקו הזה מציג את ישראל באופן שלילי. אחת הטענות שהשמיעו נגדו היא שהוא מתעלם מן הקונטקסט. לפני ההקרנה אף התקיימה הפגנה קטנה ולמען האמת די פאתטית בה הקרינו תיעודים מהטבח המזוויע של חמאס (ומנגד הייתה הפגנה קטנה ופאתטית לא פחות של יהודים וישראלים אמריקאים התומכים בסרט). זה לא יעזור: בניגוד לדיווחים המוטים והמוטעים, "נז"א" דווקא מתייחס לזוועות השבעה באוקטובר, גם אם לא בהרחבה. הנרטיב שלו, עליו חזר אברהם במפורש גם בשיחה אחרי ההקרנה, הוא שמעשי חמאס היו חסרי הצדקה, אבל כאלה הם גם המעשים של צה"ל, ואי אפשר להשתמש ב-7.10 כדי להצדיק אותם. להתרשמותי, זו גם הגישה של הצופים בנז"א. לכן, להפיץ קטעים מתוך סרטון הזוועות, לטעון שהבעיה בהסברה או לחזור על כך שהם התחילו קודם, פשוט לא יעזור. קובלנות לגיטימיות יותר אפשר להגיש לגבי אמינות העדויות בסרט. קשה לערער עליהן באופן גורף - למה ש-24 אנשים נורמטיביים ואינטליגנטים ישקרו ביחד ללא סיבה? מה שכן, יש קטעים שצורמים באוזן. באחד הרגעים הכי מדוברים כאן, למשל, חייל מדבר על כך שהצבא אישר נז"א של לא פחות מ-500 קורבנות: אבל הוא לא יודע בעצמו אם המחיר הזה אכן נגבה, וזו רק עדות אחת, שאין לה הצלבה. חייל אחר מספר על כך שכלבים אוכלים גופות של קורבנות בעזה, אבל מוסיף גם שלא ראה זאת בעצמו, אלא רק שמע מאחרים שראו. מצחיק לשמוע תלונות על הדוקו הזה מצד כלי תקשורת מקומיים שאת רוב התוכן שלהם יוצרים באמצעות AI בימינו - אבל אובייקטיבית, ברור שאלה נקודות בעייתיות. מצד אחר, אל תבנו על כך שמפה תבוא הישועה. גם האתיקה של "שואה" של קלוד לנצמן הוטלה בספק, וכך קרה בערך עם כל דוקו בהיסטוריה. "נז"א" לא יבוטל בגלל זה. דבר אחד בטוח: אם השאיפה של נז"א הייתה להיות "אזור העניין" הישראלי, הרי שהצליח בכך - מבחינת חריפות האמירה, מיומנות העשייה, החדשנות האמנותית והאפקטיביות של כל זה. כנראה שכמוהו, גם הוא יהיה מועמד לאוסקר, לכל הפחות. הביקורת המלאה בלינק - timeout.co.il/%d7%91%d7%99%d…

תושבי צפון יפו ופלורנטין כבר מכירים את המסורת הזו היטב: יום משחק בבלומפילד, שעות לפני שריקת הפתיחה. כבר משעות הצהריים נחסמים כבישים קרובים לאיצטדיון, הסביבה מתמלאת באוהדים בצבעים סותרים, יש רעש ברחובות, אווירה של משחק ותור באבולעפיה. הופה הופה, כמו באירופה. רק שבמקרה של מגרש הספורט המקומי, לא כל הנוצץ זהב ולא כל מי שלא קופץ אדום - כבר שנים שתושבי השכונות הסובבות לבלומפילד מלינים על השתלטות האוהדים, בדגש על איך נראית (ומריחה) הסביבה של האצטדיון אחרי שהאוהדים הרבים - כמעט 30 אלף כשהאצטדיון מלא - חולפים באזור // עכשיו התושבים דורשים שהעירייה תפעל // אלה 3 הדרישות (הלא מופרכות בכלל) timeout.co.il/%D7%A2%D7%A6%D…

"אני לא יודע מה דעתי על הסרט. יכול להיות שמדובר באוסף של שקרים מתועבים, יכול להיות שזה מקבץ אמיתות כואבות, יכול להיות גם שילוב של השניים – אני לא יודע. אני כן חושב שמעבר לכך שזה קצת מביך שמערכת הביטחון הישראלית, שעמדה מאחורי מבצע הביפרים נגד חיזבאללה ועקבה במשך שנים אחר תנועות חמינאי, לא מצליחה לשים את ידה על עותק של הסרט, זו לא התגובה הטובה ביותר של צה"ל" timeout.co.il/%d7%a0%d7%96%d…