Before Striking Iran: Defining Achievable and realistic Objectives Before considering a military strike against Iran, it is essential to be realistic about what such a campaign can actually accomplish. There is little doubt that Iran is not a peer competitor to the United States militarily. The U.S. retains overwhelming conventional superiority and operational dominance across domains. However, Iran should not be underestimated. As demonstrated in previous limited confrontations, particularly in missile warfare, Tehran possesses meaningful asymmetric capabilities — especially in its ballistic missile arsenal and regional proxy network. The core question, therefore, is not whether the United States can inflict damage. It is: What strategic objective is realistically achievable? 1. Regime Change Even senior U.S. officials have acknowledged that regime change would be extraordinarily difficult to achieve. There is no unified, viable opposition inside Iran capable of stepping in and governing. Moreover, regime change would almost certainly require a prolonged campaign, potentially including ground forces — something the American public and policymakers have shown little appetite for after Iraq and Afghanistan. Absent a willingness to commit to a large-scale, long-term stabilization effort, regime change is not a credible objective. 2. Destabilizing the Regime to Trigger Internal Uprising A military campaign could weaken the regime and create internal pressure. However, Iran’s leadership — particularly the Islamic Revolutionary Guard Corps (IRGC) — has no exit option. The regime’s survival is existential for its core leadership. History suggests they would respond to internal unrest with overwhelming force. For destabilization to translate into meaningful political change, a sustained and prolonged campaign would likely be required. Even then, the most probable outcome may not be democratic transition, but internal chaos — potentially pushing Iran toward civil conflict. That scenario carries significant regional and global risks. 3. Destroying Iran’s Nuclear Program A military strike could significantly damage nuclear facilities. Precision strikes may delay progress and degrade infrastructure. But strikes cannot eliminate scientific knowledge, human capital, or political will. Nor is it certain that all highly enriched material could be located and destroyed. At best, military action may delay the program. It is unlikely to eliminate it permanently. Iran would almost certainly attempt reconstruction — potentially with greater determination and fewer constraints. 4. Eliminating Iran’s Missile Capabilities A broad campaign could substantially degrade Iran’s missile inventory and production infrastructure. However, Iran’s missile program is domestically based and central to its defense doctrine. It is viewed as a pillar of deterrence against superior conventional forces. Even after heavy losses, Tehran would likely prioritize rebuilding these capabilities. The result may be temporary degradation rather than permanent removal. 5. Forcing Iran Back to Negotiations on Better Terms There is an assumption that military pressure could coerce Tehran into accepting a more favorable agreement. Yet past confrontations suggest that the Iranian leadership may choose endurance over capitulation. The regime may calculate that time increases political pressure on Washington to de-escalate, particularly if the conflict becomes prolonged or regionally destabilizing. Rather than producing immediate concessions, military action could harden Iran’s negotiating position — or eliminate diplomatic channels entirely. 6. Targeting Supreme Leader Ali Khamenei Some might argue that removing the Supreme Leader could fundamentally alter Iran’s trajectory. However, decapitation strikes often produce unpredictable outcomes. Iran’s political system is institutionalized, not purely personalist. Removing Khamenei could trigger retaliation from Iran and its regional proxies and potentially force the United States into a much broader conflict. It is also unclear whether such a move would moderate Iranian policy. It could just as easily radicalize it. The Strategic Bottom Line There is no question about U.S. military superiority in a direct confrontation. The real issue is strategic clarity. For the first time in decades, the possibility of direct U.S.–Iran military confrontation raises the prospect of open interstate war rather than proxy conflict. That demands disciplined thinking about ends, ways, and means. No available objective appears easily attainable. All carry significant second- and third-order effects. Many outcomes could be unpredictable — and not necessarily favorable to U.S. interests. Thus, before initiating military action, policymakers must clearly define what “success” looks like — and whether the likely costs, duration, escalation risks, and regional consequences align with America’s broader strategic priorities. Military capability is not the same as strategic advantage. #IranRevolution2026 #Iran

אותה מלחמה. אותן טעויות. דווקא לנוכח האפשרות הגוברת למערכה נוספת מול איראן, מפתיע ואף מטריד לראות עד כמה נדמה שישראל וארה"ב לא הפיקו את הלקחים מהמערכות הקודמות. אחרי עשרות ימי לחימה, השקעת משאבים אדירה והצהרות על הישגים היסטוריים, אנחנו שוב ניצבים מול אותם איומים ועדיים נדמה שיש מי שמאמין שעוד סבב של תקיפות, הפעם אולי עצים והרסני יותר, יביא לתוצאות שלא הושגו עד כה. לפני שממהרים למלחמה נוספת, כדאי להזכיר כמה הנחות יסוד: א. איראן לא תיכנע. גם מערכה עצימה ואלימה הרבה יותר, לרבות פגיעה נרחבת בתשתיות האנרגיה שלה, לא צפויה להביא לכניעת המשטר האיראני. מי שחושב שטהראן תוותר בעקבות תקיפות נוספות על תוכנית הגרעין או על מערך הטילים שלה אינו מבין את תפיסת האיום של ההנהגה האיראנית. מבחינת המשטר, מדובר ביכולות חיוניות להישרדותו. יתרה מכך, מערכה נוספת עלולה דווקא לחזק את נחישותו לשמר את היכולות הללו, ואולי אף להאיץ את המאמץ להשיג נשק גרעיני. ב. ישראל וארה"ב לא יוכלו לקבוע מראש את משך המערכה. מי שחושב שאפשר לצאת למבצע מוגבל של כמה ימים, להכות באיראן ולסיים את האירוע בתנאים שנוחים לנו, טועה ובגדול. התגובה האיראנית צפויה להיות רחבה ואלימה, והיא עלולה לחייב את ישראל וארה"ב לשוב ולתקוף באיראן. כך בדיוק מתפתחת דינמיקה של הסלמה שקשה מאוד לשלוט בה. אפשר להחליט מתי מתחילים מלחמה, אבל הרבה יותר קשה לקבוע מתי וכיצד היא תסתיים, בוודאי מול יריב שאינו מתכוון להיכנע. ג. אין פתרונות קסם לסוגיה האיראנית. גם לא תקיפת תשתיות האנרגיה. מי שחושב שפגיעה במתקני נפט, גז וחשמל תביא את המשטר האיראני להרים ידיים מתעלם מהאפשרות הסבירה שטהראן תגיב בפגיעה קשה בתשתיות האנרגיה ברחבי המזרח התיכון. במקום להביא לסיום המערכה, מהלך כזה עלול להרחיב אותה באופן דרמטי. העובדה שניתן להסב לאיראן נזק עצום אינה אומרת שניתן לכפות עליה את התנאים המדיניים והביטחוניים שישראל וארה"ב מבקשות להשיג. ד. צריך להניח שגם לאיראנים יהיו הפתעות משלהם. אסור להיערך רק לתרחישים המוכרים של שיגורי טילים וכטב"מים. יש להביא בחשבון גם תרחישים חריגים, ובהם פגיעה בכבלי תקשורת תת-ימיים, פעולות חבלה ואף ניסיונות לפעולות קרקעיות מוגבלות בכווית ובבחריין. אין ודאות שהאיראנים יפעלו בדרכים הללו, אבל יהיה זה מסוכן להניח שהם יסתפקו בדפוסי הפעולה שהכרנו במערכות הקודמות. ה. חשוב מכך, מערכה נוספת מול איראן עלולה להפוך במהירות למלחמה אזורית של ממש, בהשתתפות חיזבאללה, המיליציות השיעיות בעיראק והחות'ים בתימן. גם אם מידת המעורבות של כל אחד מהגורמים הללו תהיה שונה, הסבירות להתרחבות המערכה לזירות נוספות גבוהה מאוד. מי שמניח שאפשר יהיה לבודד את הזירה האיראנית משאר המזרח התיכון לוקח סיכון עצום. ו. המחיר הכלכלי יהיה כבד. מערכה נוספת צפויה להוביל לעלייה משמעותית במחירי האנרגיה בעולם, במיוחד אם יותקפו מתקני האנרגיה באיראן והיא תגיב בפגיעה במתקנים דומים במדינות המפרץ. המשמעות אינה רק התייקרות הנפט, אלא גם פגיעה בכלכלה העולמית. וכל זה עוד לפני שדיברנו על המחיר הביטחוני, הכלכלי והחברתי של מלחמה נוספת עבור אזרחי ישראל. מי שמדבר בקלות על חידוש המערכה חייב להסביר לציבור לא רק מה בכוונתו לתקוף, אלא גם מה המחיר שהוא מבקש מאזרחי ישראל לשלם ומה בדיוק הם צפויים לקבל בתמורה. והשאלה החשובה ביותר היא מה בדיוק אנחנו מבקשים להשיג. אחרי שתי מערכות מול איראן, עשרות ימי לחימה, השקעת משאבים אדירה ומחירים כבדים ששילמה החברה הישראלית, האיום האיראני עדיין כאן. תוכנית הטילים לא נעלמה, הסוגיה הגרעינית לא נפתרה והמשטר האיראני לא נכנע. יתרה מכך, בחלק מהתחומים המציאות האסטרטגית שנוצרה אף חמורה יותר מזו שקדמה למערכות. אז מה בדיוק אמורה להשיג מערכה נוספת שלא הצלחנו להשיג בקודמות? האם עוד הרס באיראן יביא את המשטר לשנות את מדיניותו? האם פגיעה במתקני האנרגיה תוביל לוויתורים בסוגיית הגרעין והטילים? ובעיקר, מה נעשה אם גם הפעם האיראנים יסרבו להיכנע וימשיכו להילחם? השורה התחתונה: בהיעדר חזרה למסלול מדיני ולהסכם בין ארה"ב לאיראן, הסבירות להסלמה נוספת במפרץ גבוהה מאוד. אבל העובדה שהסלמה נוספת נראית סבירה אינה אומרת שהיא רצויה, ובוודאי שאינה מבטיחה שהיא תשיג את יעדיה. גם מערכה אלימה והרסנית הרבה יותר מקודמותיה עלולה להסתיים ללא הישג אסטרטגי משמעותי. ישראל וארה"ב עלולות למצוא את עצמן בעוד מלחמת התשה ממושכת, ללא הכרעה, עם מחירים כלכליים וביטחוניים כבדים ועם מזרח תיכון לא יציב ומסוכן עוד יותר. הלקח המרכזי מהמערכות הקודמות פשוט: עליונות צבאית אינה מבטיחה הצלחה אסטרטגית. היכולת לפגוע באויב אינה זהה ליכולת לכפות עליו לשנות את מדיניותו.

Washington and Jerusalem Have Learned the Wrong Lessons from Their Wars with Iran I regret to say that neither the United States nor Israel appears to have learned the most important lessons from their previous military campaigns against Iran. Five realities must be understood before launching another war: 1. Iran will not surrender. Even a far more intense and destructive military campaign, including strikes against critical energy infrastructure, is unlikely to force Tehran into capitulation. The Iranian leadership will not simply abandon its nuclear ambitions or ballistic missile program under military pressure. If anything, another war could further strengthen its determination to preserve these capabilities. 2. Washington and Jerusalem cannot dictate the duration of the war. Anyone who believes another military campaign can be limited to a few days is making a dangerous assumption. Iran's response is likely to be extensive and violent, potentially forcing the United States and Israel to launch additional strikes. Once this cycle begins, controlling the pace, scope, and duration of the conflict will become extraordinarily difficult. 3. There is no military silver bullet. Striking Iranian infrastructure, including energy facilities, will not magically resolve the Iranian challenge. On the contrary, such attacks could trigger massive Iranian retaliation against energy infrastructure across the Middle East, with devastating regional and global consequences. 4. Iran will have surprises of its own. American and Israeli planners should not assume that Tehran will respond only with missiles and drones. Iran could attempt to disrupt undersea communications cables, conduct unconventional operations, or even launch limited ground operations against vulnerable targets in Kuwait or Bahrain. These are potential scenarios, not certainties, but they cannot be dismissed. Moreover, another confrontation could rapidly become a regional war, with Hezbollah, Iraqi Shiite militias, and the Houthis likely to join the fighting in one form or another. The assumption that a war against Iran can remain geographically contained is deeply questionable. 5. The global economic consequences could be severe. Another major conflict would almost certainly put substantial upward pressure on global energy prices, particularly if Iranian energy facilities were targeted and Tehran retaliated against Gulf energy infrastructure. The consequences would extend far beyond the Middle East, affecting global markets, inflation, and economic stability. The bottom line is simple: Without a return to a diplomatic agreement, another military escalation in the Gulf increasingly appears difficult to avoid. But that does not mean another war would achieve its strategic objectives. Even a highly destructive campaign targeting Iran's most critical infrastructure may fail to produce meaningful strategic gains. Instead, the United States and Israel could find themselves trapped in another prolonged war of attrition, with no decisive outcome, mounting economic costs, and an increasingly unstable Middle East. The fundamental lesson of the previous campaigns should be clear: Military superiority does not automatically translate into strategic success. Before launching another war, Washington and Jerusalem must answer a basic question: What exactly can another military campaign achieve that the previous ones failed to accomplish, and what is the exit strategy if Iran refuses to back down? There is no kinetic solution to the Iranian challenge. Ignoring that reality risks repeating the same strategic mistakes, only at a much higher cost. #Iran #iran

אני באמת לא יודע מה חמור יותר – אם הוא אומר אמת או אם הוא משקר. נניח לרגע שדבריו נכונים, אף שלפחות לפי המידע הגלוי אין להם כרגע ביסוס ממשי. אם כך, מדובר בכישלון אסטרטגי מהמדרגה הראשונה. מדינת ישראל יצאה לשתי מערכות יקרות מול איראן, ששילמנו עליהן מחיר כבד בחיי אדם, בכלכלה ובחוסן החברתי. 39 ימי לחימה, חלקם בשיתוף פעולה עם ארצות הברית, אינספור תקיפות והצהרות על הישגים היסטוריים שייזכרו לדורות. וכל זה בשביל לגלות שאנחנו שוב באותה נקודה? שאיראן עדיין מאיימת על ישראל בטילים ושהיא לכאורה מתקרבת לפצצה גרעינית? אז מה בדיוק תשיג עוד תקיפה? אם אחרי 39 ימי לחימה, כולל מעורבות אמריקנית ישירה, לא הצלחנו לשנות את המציאות האסטרטגית לטובתנו, ואולי אף החמרנו אותה, מדוע שמערכה נוספת תביא לתוצאה אחרת? ויש כאן שאלה חמורה לא פחות: אם איראן אכן נמצאת על סף פיתוח נשק גרעיני, כיצד ייתכן שהמודיעין הישראלי, שמשקיע משאבים אדירים במעקב אחר איראן, לא זיהה את ההתפתחות הזאת עד עכשיו? האם גם כאן מדובר בכישלון מודיעיני קולוסלי שמחייב ועדת חקירה? אבל מה אם הדברים אינם נכונים? במקרה כזה, המשמעות חמורה לא פחות. ראש ממשלת ישראל מציג לציבור תמונת איום שאינה תואמת את המציאות, אולי כדי להסיט את תשומת הלב מכישלון מדיניותו מול איראן, ואולי כדי להכין את הקרקע למתקפה נוספת, דווקא בתקופה רגישה כל כך מבחינה פוליטית. האמת, לדעתי, מורכבת ומדאיגה הרבה יותר. המערכה האחרונה לא פתרה את בעיית הגרעין האיראני. להפך. היא עלולה הייתה לקרב את איראן להחלטה לפתח נשק גרעיני. חיסולו של עלי חמינאי הסיר מהמערכת האיראנית מנהיג שלמרות כל עוינותו לישראל היה במשך שנים חסם משמעותי בפני החלטה לייצר פצצה. מינוי בנו, הרדיקלי ממנו, והתחזקות משמרות המהפכה עלולים להגדיל את הסיכון לשינוי בדוקטרינה הגרעינית האיראנית. ועדיין, חשוב לדייק: אין כיום ראיות פומביות לכך שאיראן קיבלה החלטה לייצר נשק גרעיני, ואף אין אינדיקציות ברורות לכך שהיא חידשה את העשרת האורניום. אחרי שתי מערכות שהוצגו לציבור כניצחונות היסטוריים, אחרי הבטחות שהאיום האיראני הורחק לדורות, אנחנו שוב שומעים מאותם אנשים בדיוק שאיראן היא איום קיומי שמחייב פעולה צבאית דחופה. ולכן... או שההישגים שהוצגו לנו היו מוגזמים מלכתחילה, או שהאסטרטגיה הישראלית מול איראן נכשלה באופן יסודי. ואולי שניהם. לפני שממהרים לגרור את ישראל למערכה נוספת, ראוי שמישהו יסביר לציבור מה בדיוק השתבש, מה ניתן להשיג הפעם שלא הושג במערכות הקודמות, ומה המחיר שישראל תידרש לשלם. ובמבחן הזה, קשה להשתחרר מהמסקנה שמצבה האסטרטגי של ישראל מול איראן כיום עלול להיות חמור יותר משהיה לפני המלחמות. וזו אולי העדות החמורה ביותר לכישלון האסטרטגיה הישראלית מול איראן.

Playing with Fire: Is Israel Provoking Another War with Iran? From increasingly aggressive statements by senior Israeli officials to reports of Israeli air exercises simulating strikes near Iran’s borders, there is growing concern that some in Israel may be deliberately pushing Tehran toward a military response. This is particularly dangerous at a time when Iran is already on high alert, anticipating another possible Israeli attack and preparing to respond forcefully. The latest developments raise serious questions about whether Israel’s political and security leadership is genuinely committed to preventing another confrontation, particularly in the sensitive period surrounding the Israeli elections. Conducting offensive air exercises under these circumstances is playing with fire. Either those responsible are seriously underestimating how Tehran might interpret such actions, or they are knowingly accepting the risk of provoking an Iranian response. The danger is that Israel could find itself dragged into another major confrontation with Iran, one whose strategic objectives remain unclear, whose consequences could be devastating, and whose timing inevitably raises questions about domestic political considerations. After two wars that failed to eliminate the Iranian threat, the last thing Israel needs is another military confrontation without a realistic strategy for achieving sustainable security gains or a credible exit strategy. Deterrence requires strategic judgment, not reckless brinkmanship. At a moment when the risk of miscalculation is exceptionally high, deliberately raising tensions is not a demonstration of strength. It is a dangerous gamble that could lead to a war neither Israel nor the United States can easily control. #IranWar‌

משחקים באש מהתבטאויות של בכירים בישראל ועד לתרגול תקיפה אווירית סמוך לגבול האיראני, דווקא כאשר איראן נמצאת בכוננות גבוהה לקראת אפשרות של תקיפה ישראלית, נדמה שיש מי שבוחר להעלות את גובה הלהבות במקום לפעול להרגעת המצב. קשה להתעלם מהחשש שישנם גורמים בישראל המבקשים לגרור את איראן לתגובה צבאית, באופן שעלול לספק הצדקה למערכה נוספת. מדובר בהתפתחות חמורה במיוחד, המעלה שאלות קשות באשר ליכולת ולרצון של הדרג המדיני והביטחוני למנוע הסלמה לפני הבחירות או מיד לאחריהן. במציאות הנוכחית, שבה האיראנים נמצאים בכוננות גבוהה ומעריכים כי תקיפה ישראלית נוספת היא אפשרות ממשית, גם תרגיל אווירי שנועד לכאורה להעביר מסר הרתעתי עלול להתפרש כהכנה לתקיפה ולהוביל לתגובה איראנית. מי שמקיים תרגיל אווירי בעל מאפיינים התקפיים במצב הנוכחי חייב להבין כיצד הוא עלול להתפרש בטהראן ומה עלולות להיות השלכותיו. החשש הגדול הוא שישראל תיגרר למערכה נוספת, שתוחלתה האסטרטגית כלל אינה ברורה, ושעל ההחלטה לצאת אליה עלולים להעיב גם שיקולים פוליטיים עמוקים. אחרי שתי מערכות מול איראן, שלא הסירו את האיום האיראני, ראוי היה לגלות הרבה יותר אחריות וזהירות לפני שמסתכנים בעימות נוסף. זו אינה הדרך לייצר הרתעה. זו הדרך להידרדר למלחמה שאיש אינו יודע כיצד תסתיים.

In my interview with @ynetnews , I argued that there is no immediate military or strategic justification for another war with Iran, especially days before Israel’s elections. After two wars, Iran’s regime remains in power, its missile capabilities are being rebuilt, and the nuclear challenge remains unresolved. Another war could engulf the entire region, devastate Israel’s economy, and still fail to achieve its objectives. Before launching another war, we must ask a simple question: What would it achieve that the previous two wars failed to accomplish? Israel’s national security must not be subordinated to political calculations. @liorben ynetnews.com/article/rykoqgl…

ראיון שלי @N12News בנוגע לסיכויים הנמוכים להגעה להסכם בין איראן לארה"ב ועל סכנת ההסלמה בין הצדדים @sapirlipkin mako.co.il/news-world/2026_q…

ראיון שלי @ynet אודות האפשרות למערכה נוספת בין ישראל ואיראן והשאלה הגדולה - מה אפשר להשיג שלא השגנו במערכות הקודמות ובעבור איזה מחיר? @lior

A Very Serious Matter. A. This must be stated as clearly as possible: There is no justification for launching another campaign against Iran before the election, or immediately afterward. Iran is indeed rebuilding its military capabilities and continuing to expand its power, but there is currently no “smoking gun” requiring an immediate attack, certainly not a military operation that could lead to the postponement of Israel’s elections. B. It is difficult to ignore the fact that the Iranian issue has become part of Israel’s political calculations. This is an extremely dangerous situation. It could lead Israel into another campaign before there has been a serious professional and public discussion about what failed in previous campaigns, why military achievements did not translate into strategic change, and, above all, what leads anyone to believe that another campaign would accomplish what has not been achieved so far. Israel cannot go to war again before understanding why previous wars failed to achieve their objectives. C. Another point must be understood: anyone willing to go to war two weeks before an election may also be willing to do so immediately afterward. The most important question, therefore, is where the professional leadership stands, first and foremost, the defense establishment, and what it is doing to prevent a move that could drag Israel into a difficult, prolonged campaign with no clear strategic purpose. A government that has lost its moral and public legitimacy cannot treat launching another war as a routine political decision, especially when the cost could be devastating for Israel’s citizens, economy, and national security. Another war with Iran is not inevitable. Before deciding to launch one, it is essential to demonstrate that it is necessary, that it has achievable objectives, and that a clear exit strategy exists. At present, none of these questions has received a convincing answer. #Iran #IranWar

אירוע חמור ביותר. א. צריך לומר את הדברים בצורה הברורה ביותר: אין שום הצדקה לצאת למערכה נוספת מול איראן לפני הבחירות, וגם לא מיד לאחריהן. איראן אכן משקמת את יכולותיה הצבאיות וממשיכה בבניין הכוח שלה, אבל אין כרגע שום "אקדח מעשן" שמחייב תקיפה מיידית, ובוודאי לא מהלך צבאי שעלול להביא לדחיית הבחירות בישראל. ב. קשה להתעלם מהעובדה שהסוגיה האיראנית הפכה לחלק מהשיקולים הפוליטיים בישראל. מדובר במצב מסוכן ביותר, שעלול להוביל את ישראל למערכה נוספת עוד לפני שהתקיים דיון מקצועי וציבורי רציני בשאלה מה לא עבד במערכות הקודמות, מדוע ההישגים הצבאיים לא תורגמו לשינוי אסטרטגי, ובעיקר מה גורם למישהו להניח שמערכה נוספת תצליח להשיג את מה שלא הושג עד כה. לא ייתכן שנצא שוב למלחמה לפני שנבין מדוע המלחמות הקודמות לא השיגו את יעדיהן. ג. וצריך להבין דבר נוסף: מי שמוכן לצאת למלחמה שבועיים לפני הבחירות עשוי להיות מוכן לעשות זאת גם מיד לאחריהן. לכן השאלה החשובה ביותר היא היכן נמצאים הדרגים המקצועיים, ובראשם מערכת הביטחון, ומה הם עושים כדי למנוע מהלך שעלול לגרור את ישראל למערכה קשה, ממושכת וחסרת תוחלת אסטרטגית. ממשלה שאיבדה את הלגיטימיות המוסרית והציבורית שלה אינה יכולה להתייחס ליציאה למלחמה נוספת כאל החלטה פוליטית שגרתית, בוודאי כאשר המחיר עלול להיות כבד ביותר עבור אזרחי ישראל, הכלכלה והביטחון הלאומי. מלחמה נוספת מול איראן אינה גזירת גורל. לפני שמחליטים לצאת אליה, חובה להוכיח שהיא נחוצה, שיש לה יעדים בני השגה ושקיימת אסטרטגיית יציאה ברורה. נכון לעכשיו, אף אחת מהשאלות הללו לא קיבלה תשובה משכנעת.

After two wars with Iran, Israel still faces the same threats Following two military campaigns and sweeping claims of historic achievements, Tehran is still rebuilding its capabilities, the missile threat persists and the nuclear issue remains unresolved. The question is whether Israel has learned the necessary lessons ahead of another confrontation.  My Article @IsraelHayomEng #IRAN israelhayom.com/2026/10/20/a…

Trump’s Gaza Plan Faces a Fundamental Question: Who in Israel Can Actually Deliver? The only realistic way to prevent a return to large-scale fighting in Gaza, which would further devastate Israel’s international legitimacy, is the full implementation of President Trump’s 20-point plan. There are no good options in Gaza. But as long as Israel remains unwilling to allow the Palestinian Authority to return, Trump’s plan may be the only viable path forward. This raises a fundamental question for the Trump administration: What kind of Israeli government would actually be capable of implementing the plan? A far-right coalition whose members openly advocate the displacement of Palestinians from Gaza? Or a more moderate right-wing coalition that recognizes the urgent need to rebuild Israel’s relations with the international community and restore its international standing? The answer has significant implications for US policy. Washington needs to consider whether its political engagement with Israel, including its endorsement of politicians who rely on the support of far-right elements, is consistent with the practical requirements of implementing its own Gaza initiative. Ultimately, the success of Trump’s 20-point plan will depend not only on American diplomacy, but also on whether Israel has a government willing and able to carry it out.

There is a fundamental contradiction in Netanyahu’s argument. If Iran and Hezbollah genuinely want him to lose the upcoming Israeli elections, the last thing they would do is launch a military confrontation that could postpone those elections and give Netanyahu the justification to initiate another major war against Iran and Hezbollah. This contradiction raises serious questions about Netanyahu’s intentions. His repeated warnings about an imminent Iranian attack appear designed to push the narrative that Tehran is preparing to strike Israel in the near future. Such a narrative could serve two purposes: shifting Israel’s domestic political debate toward national security and laying the groundwork for justifying another military campaign against Iran. Meanwhile, Tehran’s immediate priority appears to be increasing pressure on Trump by driving up oil prices and demonstrating the economic and political costs of the confrontation. The Iranian leadership seems to believe that higher energy prices could inflict significant political damage on Trump and the Republicans ahead of the US midterm elections. Iran is certainly preparing for the possibility of another military confrontation, particularly in light of repeated threats from Trump and Netanyahu. But there is a crucial difference between preparing for war and deciding to initiate one. Iranian military preparations should not automatically be interpreted as evidence of an imminent attack. The greatest danger is that Netanyahu’s rhetoric, combined with potentially provocative military operations, could trigger precisely the escalation he claims to be warning against. Beyond that, there is a fundamental question about the strategic logic of launching another war against Iran: What exactly could a new military campaign achieve that previous wars failed to accomplish? And would those potential gains justify the enormous security, economic, and human costs Israel would likely pay? Before rushing into another confrontation, Israeli leaders need to clearly explain what the objectives would be, how they could realistically be achieved, and, perhaps most importantly, what the exit strategy would look like. Otherwise, Israel risks once again paying an enormous price without fundamentally changing the strategic reality. Wars should be judged not by how much destruction they inflict on the enemy, but by the strategic reality they leave behind. And after two wars with Iran, that is precisely the question Israeli decision-makers must confront before contemplating a third. At a time when both sides are on high alert, the risk of miscalculation is enormous. The last thing the region needs is another war driven by political calculations, mutual suspicion, and the absence of a clear strategic objective.

לפני שמכריזים ש"אין מנוס ממלחמה נוספת", אולי כדאי להסביר מה בדיוק היא אמורה להשיג? כמה שאלות למי שממהר להכריז שאין מנוס ממערכה נוספת מול איראן: ראשית, מה זאת אומרת "אין מנוס"? אחרי שהבטיחו לנו שהאיום האיראני הורחק לדורות וגררו אותנו לשתי מלחמות, שבסופן המשטר האיראני לא נפל, איראן עדיין מחזיקה ביכולת להגיע לנשק גרעיני, ממשיכה לשקם ולפתח את מערך הטילים שלה ולתמוך בשלוחיה באזור, אולי כדאי לעצור ולחשוב לפני ששוב שולחים את כולנו למקלטים? אולי הגיע הזמן לשאול האם בכלל קיים פתרון צבאי לבעיה האיראנית? האם באמת אפשר להפיל משטר שנמצא במרחק של כ־2,000 קילומטרים מישראל באמצעות תקיפות אוויריות? ואם שתי מערכות לא השיגו את היעדים האסטרטגיים שהוצבו להן, על סמך מה מניחים שמערכה שלישית תצליח? שנית, מה בדיוק אנחנו אמורים להשיג במלחמה נוספת, ומה יהיה מחירה? לפני שמכניסים שוב מיליוני ישראלים למקלטים ומוציאים מיליארדי שקלים מכספי הציבור, כסף שהיה יכול להיות מושקע בשיקום מערכת החינוך, הבריאות והתשתיות בישראל, אולי כדאי שמישהו יסביר מה הפעם יהיה שונה? מהם היעדים הריאליים? כיצד מתכוונים להשיג אותם? מהי אסטרטגיית היציאה? ובעיקר, כיצד מונעים מצב שבו אנחנו משלמים שוב מחיר ביטחוני, כלכלי ואזרחי עצום, רק כדי לגלות בסיום המערכה שהאיום האיראני עדיין כאן? כל זאת לפני שנשמע שוב את ההצהרות המוכרות על "מערכה מכריעה", "הישגים לדורות", "משטר על סף קריסה" ו"איראן שנמצאת רגע מפצצה גרעינית". ושלישית, האם מישהו מבין עד כמה אנחנו קרובים למיסקלקולציה מסוכנת? אינני יודע מה בדיוק עשה חיל האוויר, אבל אם הפרסומים הזרים על פעילות מטוסים בקרבת הגבול האיראני אכן משקפים את מה שהתרחש, עולה שאלה מטרידה: האם זה באמת חכם לבצע פעילות כזו דווקא בשיא המתיחות, כאשר הכוחות האיראניים נמצאים בכוננות גבוהה וידם על ההדק? האם מישהו מביא בחשבון את האפשרות שהאיראנים יפרשו פעילות כזו כהכנה לתקיפה ויגיבו בהתאם? האם אנחנו מנסים לגרור את איראן לירות ראשונה? האם לא למדנו דבר על הסכנה שבהידרדרות למלחמה כתוצאה מטעות בחישוב או מפרשנות שגויה של כוונות הצד השני? מוטב שהממשלה הבאה תקיים דיון אסטרטגי מעמיק ונוקב על הכישלון בהשגת היעדים האסטרטגיים במערכות הקודמות, לפני שהיא ממהרת להוביל אותנו למלחמה נוספת. מתקיפה באיראן, שבעבר נתפסה כאמצעי של מוצא אחרון, הפכנו את העימות עם איראן למעין מערכה שבין המלחמות, שבה תקיפות וסבבי לחימה הופכים בהדרגה לשגרה. אלא שבניגוד למערכה שבין המלחמות שהכרנו, כאן המחיר של כל סבב הולך ומאמיר, הן מבחינה ביטחונית וכלכלית והן מבחינת הפגיעה באזרחי ישראל ובשגרת חייהם. במקום שהשימוש בכוח יהיה אמצעי להשגת יעד אסטרטגי ברור, נדמה שהמערכה עצמה הפכה לאסטרטגיה. והשאלה המתבקשת היא כמה סבבים נוספים נידרש לעבור, וכמה עוד נשלם, לפני שנבין שלא ניתן לפתור את האתגר האיראני באמצעות כוח צבאי בלבד. ישראל חייבת לשמר מוכנות צבאית גבוהה לאפשרות שההנהגה הנוכחית באיראן, שהפכה קיצונית ונחושה יותר בעקבות מבצע "שאגת הארי", תחליט להתקדם לעבר נשק גרעיני. במקרה כזה, ישראל תידרש לשקול את כל האפשרויות העומדות לרשותה, לרבות האופציה הצבאית. אבל בין שמירה על אופציה צבאית אמינה לבין הפיכת המלחמה באיראן לשגרה יש מרחק עצום. אסור לנו לנרמל מערכות צבאיות חוזרות ונשנות מול איראן, כאילו מדובר בעוד סבב לחימה שניתן לנהל במחיר נסבל. ההשלכות על ביטחונה של ישראל, על כלכלתה ועל חוסנה הלאומי עלולות להיות חמורות ביותר. במיוחד לאחר שתי מערכות שהמחישו את מגבלות הכוח הצבאי בהשגת שינוי אסטרטגי ארוך טווח. גם ההבטחות החוזרות ונשנות שניתן להביא להפלת המשטר האיראני באמצעות תקיפות אוויריות צריכות להיבחן מחדש. לאחר שתי מערכות שבהן המשטר לא נפל, קשה לראות בהבטחות הללו בסיס רציני לתכנון אסטרטגי. ישראל חייבת להיות מוכנה למלחמה עם איראן, אבל אסור לה להפוך את המלחמה עצמה לאסטרטגיה. היכולת לתקוף אינה מחייבת לתקוף, והעובדה שאיראן ממשיכה להוות איום אינה מוכיחה שמערכה נוספת תצמצם אותו. לפני כל החלטה על מלחמה נוספת, צריך לשאול לא רק מה ישראל מסוגלת להשמיד, אלא איזו מציאות אסטרטגית תיוותר ביום שאחרי, והאם היא תהיה טובה יותר מזו שקדמה למלחמה. והשאלה המרכזית נותרת ללא מענה: אם אחרי שתי מלחמות האיום האיראני עדיין קיים, מדוע שמלחמה שלישית, שעלולה לגבות מאיתנו מחיר כבד עוד יותר, תביא לתוצאה אחרת? האחריות הלאומית מחייבת לבחון כיצד נמנעים ממלחמה מיותרת, ולא כיצד משכנעים את הציבור שמלחמה נוספת היא בלתי נמנעת.

הסתירה בדברי נתניהו: האם איראן מתכננת מלחמה, או שנתניהו מכשיר את הקרקע למערכה נוספת? יש סתירה מובנית בדבריו של נתניהו. אם איראן וחיזבאללה באמת מעוניינים בהפסדו בבחירות, הדבר האחרון שהם יעשו הוא לפתוח במערכה צבאית שעלולה להביא לדחיית הבחירות ולספק לנתניהו את ההצדקה לצאת למלחמה רחבה נוספת מול איראן וחיזבאללה. לכן, קשה להשתחרר מהרושם שנתניהו מנסה להחדיר לשיח הציבורי בישראל את התזה שלפיה איראן מתכננת מתקפה קרובה נגד ישראל. הנרטיב הזה משרת אותו בשני מישורים: הוא מסיט את הדיון הציבורי מהסוגיות הפוליטיות והאזרחיות אל האיום הביטחוני, ובמקביל עשוי להכשיר את הקרקע למערכה צבאית נוספת מול איראן. חשוב להבין מה מעסיק את טהראן בימים אלה. איראן ממוקדת בעיקר במאמציה להעלות את מחירי הנפט ולהמחיש לטראמפ את המחיר הכלכלי והפוליטי של המשך העימות, מתוך הערכה שעלייה משמעותית במחירי האנרגיה עלולה לפגוע בו ובמפלגה הרפובליקנית לקראת בחירות האמצע בארצות הברית. אין ספק שאיראן נערכת לאפשרות של מערכה צבאית נוספת, בין היתר על רקע ההצהרות החוזרות ונשנות של טראמפ ונתניהו. אבל יש הבדל עצום בין היערכות למלחמה לבין החלטה ליזום אותה. בוודאי שאין בכך כדי להוכיח שקיימת כוונה איראנית לתקוף את ישראל בטווח הזמן המיידי. וזו בדיוק הסכנה. כאשר ראש הממשלה חוזר ומדבר על אפשרות של מתקפה איראנית קרובה, ובמקביל נשקלות פעולות צבאיות שעלולות להתפרש בטהראן כהכנות לתקיפה, אנחנו עלולים להיקלע להסלמה שאיש מהצדדים לא בהכרח תכנן מלכתחילה. במקום לייצר תחושת חירום ולשכנע את הציבור שמלחמה נוספת היא בלתי נמנעת, האחריות של ההנהגה היא למנוע אותה ככל שניתן. במיוחד כאשר אין כרגע התפתחות שמחייבת את ישראל לצאת למערכה נוספת ערב הבחירות. ומעבר לכך, מרחף סימן שאלה גדול מעל עצם ההיגיון שביציאה למערכה נוספת מול איראן: מה בדיוק תוכל מלחמה חדשה להשיג שלא הושג במערכות הקודמות, והאם הישגים אלה מצדיקים את המחירים הביטחוניים, הכלכליים והאזרחיים הכבדים שמדינת ישראל עלולה לשלם? לפני שממהרים לדבר על מלחמה נוספת, ראוי להבהיר מה יעדיה, כיצד ניתן להשיגם ומהי אסטרטגיית היציאה ממנה. אחרת, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו שוב משלמים מחיר עצום בלי לשנות באופן מהותי את המציאות האסטרטגית. החשש הגדול הוא שבסופו של דבר, הניסיון לשכנע את הציבור שמלחמה עומדת לפרוץ הוא זה שיתרום להתפרצותה.

“Finish the Job Together”? What Exactly Is Left to Achieve? I would genuinely like to understand what “finish the job together” actually means. What exactly can the United States and Israel accomplish that they failed to achieve during 39 days of fighting? Another war with Iran is far from guaranteed to achieve its stated objectives. What it could certainly do, however, is dramatically worsen the global economic situation while imposing enormous costs on the Israeli economy and its citizens. Iran has already demonstrated that it has no intention of surrendering. And there is little reason to believe that airpower alone can bring down the Islamic Republic, even if the United States and Israel target Iran's energy infrastructure. Such attacks would almost certainly trigger severe Iranian retaliation against energy facilities across the region, with potentially devastating consequences for global energy markets. Before talking about “finishing the job,” policymakers in Washington and Jerusalem need to answer some fundamental questions: What realistic strategic objectives could another military campaign achieve? At what cost? And, perhaps most importantly, what is the exit strategy? Any serious planning must also begin with the assumption that Iran will retaliate forcefully and that Tehran, not just Washington or Jerusalem, will have a say in how the conflict unfolds and when it ends. The United States and Israel should not confuse the ability to inflict additional destruction with the ability to achieve a strategic victory. After 39 days of fighting, that distinction should be clearer than ever. Before launching another war, there must be a realistic assessment of what military force can actually deliver, a clear political objective, and a credible strategy for ending the conflict. Wars are much easier to start than to end. And the consequences of another miscalculation could extend far beyond Israel and Iran. #iran

צריך לסייג את הדיווח הזה, בוודאי כאשר הוא מתבסס על מקור יחיד בקטר. עם זאת, בשבועות האחרונים, וביתר שאת בימים האחרונים, אכן מתנהל מאמץ מדיני משמעותי מאחורי הקלעים, בהובלת קטר ופקיסטן, וייתכן שגם בהשתתפות רוסיה, בניסיון למנוע הסלמה נוספת בין איראן לארה"ב. באופן עקרוני, הן וושינגטון והן טהראן היו מעדיפות להגיע להסדר מדיני ולא לחזור למלחמה. אלא שהבעיה המרכזית נותרה בעינה: הפערים בין הצדדים עדיין עמוקים מאוד. איראן דורשת הקלה כלכלית דרמטית עוד לפני תחילת הדיונים בסוגיית הגרעין, לצד הכרה בשליטתה במצרי הורמוז. מנגד, טראמפ דורש צעדים משמעותיים בתחום הגרעין ואינו מוכן להעניק לאיראן תמורה כלכלית רק בעבור פתיחת מצרי הורמוז, שמבחינתו ממילא פתוחים. לכן, המטרה המרכזית של המאמצים המדיניים כעת היא למצוא צעד בונה אמון שיאפשר להתניע תהליך מדיני למרות חוסר האמון הקיצוני בין הצדדים. אלא שגם כאן מדובר במשימה מורכבת במיוחד. כל צד משוכנע שהלחץ שהוא מפעיל על הצד האחר עשוי בסופו של דבר להביא אותו לקבל את דרישותיו, ולכן גם המוטיבציה להתפשר מוגבלת. יתרה מכך, גם אם תושג הסכמה עקרונית על צעד ראשון, השאלה הגדולה היא מה יקרה ביום שאחריו. ספק רב אם איראן תהיה מוכנה להעניק לארה"ב הישגים משמעותיים בסוגיית הגרעין מבלי לקבל הבטחות ברורות ביחס להמשך התהליך, ובעיקר בנוגע להסרת הסנקציות ולמניעת תקיפה נוספת. אין ספק שלשני הצדדים יש אינטרס ממשי בהסכם. טראמפ מעוניין בהישג מדיני שיאפשר להפחית דרמטית את מחירי הנפט, שכבר ירדו היום על רקע הדיווחים על התקדמות אפשרית במגעים. איראן, מצדה, זקוקה נואשות להקלה כלכלית שתאפשר לה להתמודד עם המשבר הפנימי המחריף. אבל אינטרס משותף במניעת מלחמה אינו בהכרח בסיס מספיק להסכם. העובדה ששני הצדדים מעוניינים בהסדרה אינה אומרת שהם מוכנים לשלם את המחיר הנדרש כדי להגיע אליה. לכן, חשוב שלא להמעיט בחשיבות המאמצים המדיניים המתנהלים כעת, אבל גם לא להפריז בסיכויי הצלחתם. בהחלט ייתכן שנראה התקדמות מסוימת, ואולי אפילו הסכמות ראשוניות, אך הדרך מכאן להסדר יציב עדיין ארוכה מאוד. השורה התחתונה היא שהדיפלומטיה חזרה לפעול, אבל התנאים שהפכו את העימות בין איראן לארה"ב למסוכן כל כך לא השתנו באופן מהותי. כל עוד שני הצדדים ממשיכים להאמין שהזמן והלחץ פועלים לטובתם, הסכנה להסלמה נותרת גבוהה, גם בעיצומם של המאמצים להגיע להסכם.

זמן טוב להזכיר כמה דברים על רקע המתיחות הגוברת מול איראן: א. אין כרגע שום התפתחות באיראן, לא בתחום הקונבנציונלי ולא בתחום הגרעיני, שמחייבת תקיפה ישראלית מיידית, ובוודאי לא ערב הבחירות. האיום האיראני ממשי, אבל אין פירוש הדבר שקיימת דחיפות מבצעית לצאת למערכה נוספת דווקא עכשיו. ב. במציאות הנוכחית, כל הצהרה לוחמנית, איום פומבי או תרגיל צבאי שנועד להעביר מסר לצד השני הם בגדר משחק באש. האיראנים מצויים בכוננות גבוהה, נערכים לאפשרות של מערכה נוספת, והסכנה לפרשנות שגויה של כוונות הצד השני גבוהה במיוחד. ג. סכנת המיסקלקולציה מרקיעה שחקים. דווקא במצב כזה נדרשת אחריות אסטרטגית, שבמרכזה מאמץ להרגיע את המתיחות ולא להחריף אותה באמצעות איומים חוזרים ונשנים. כאשר שני הצדדים מאיימים זה על זה, ייתכן שכל אחד מהם מקווה שהצד השני יעשה את הצעד הראשון ויספק לו את ההצדקה לפעול. זו בדיוק הדינמיקה שעלולה להוביל למלחמה שאיש מהצדדים לא בהכרח תכנן לפתוח בה בעיתוי הנוכחי. ד. לפני שרצים למערכה נוספת מול איראן, ראוי לשאול שאלה בסיסית: מה בדיוק תשיג מערכה נוספת, קשה ויקרה, שהמערכה הקודמת לא הצליחה להשיג במשך 39 ימי לחימה? כיצד היא תסיר את האיום הגרעיני או את איום הטילים? ומהי אסטרטגיית היציאה ממנה? הרי ברור שאיראן לא תעמוד מנגד, ותגובתה עלולה להוביל למערכה רחבה, ממושכת ויקרה בהרבה מכפי שמישהו מתכנן. ה. עצם העובדה שאנחנו שוב מדברים על האפשרות של תקיפה ישראלית באיראן, ובמקביל נערכים לאפשרות של מתקפה איראנית על ישראל, ממחישה עד כמה ההישגים במערכות הקודמות היו מוגבלים, בוודאי ברמה האסטרטגית. אחרי שתי מערכות צבאיות, מחירים כבדים והצהרות מרחיקות לכת על הישגים היסטוריים, ישראל עדיין ניצבת מול אותם איומים מרכזיים. איראן ממשיכה לשקם את יכולותיה הצבאיות, איום הטילים לא הוסר והסוגיה הגרעינית נותרה ללא פתרון. אפשר להצביע על הישגים טקטיים ומבצעיים משמעותיים, אבל קשה לטעון שהם תורגמו לשינוי אסטרטגי יסודי במציאות הביטחונית. העובדה שאנחנו שוב ניצבים בפני אפשרות של מלחמה נוספת היא כשלעצמה עדות לפער שבין ההישגים הצבאיים לבין התוצאה האסטרטגית. ו. את הבחינה המחודשת של האסטרטגיה הישראלית מול איראן נכון להשאיר לממשלה הבאה, שתידרש לבחון לא רק את האפשרויות הצבאיות אלא גם את יעדיה המדיניים, את מגבלות השימוש בכוח ואת התיאום האסטרטגי עם ארצות הברית. בשורה התחתונה: העובדה שאיראן ממשיכה להוות איום משמעותי על ישראל אינה מצדיקה כשלעצמה יציאה למלחמה נוספת. מלחמה איננה אסטרטגיה, והפעלת כוח צבאי ללא יעד מדיני ברור וללא תפיסה כיצד מסיימים את המערכה עלולה להותיר את ישראל בדיוק מול אותם איומים, רק לאחר ששילמה מחיר כבד נוסף. השאלה המרכזית היא מה תצליח להשיג בתקיפה נוספת שלא הצליחה להשיג בקודמותיה, וכיצד הדבר ישפר את ביטחונה בטווח הארוך.